יום ההולדת

זהו ערב חורפי של סוף ינואר, הרוח מיללת בחוץ ומדי פעם ברק מאיר את השמיים. הערב הוא ערב מיוחד וכוס ויסקי ראשונה נמזגת.
"את זוכרת את היום שפגשת בי לראשונה?" הוא שואל אותה, "כי אני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול. אני מודה שזו ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זה לא היה משהו במראה שלך, היית מושכת באותו ערב, אלא שנראית לי קצת מרוחקת, שחצנית לא מושגת כזאת. אני מודה שלא חשבתי שיש לי ממש סיכוי איתך. אז פשוט התחלתי עם החברה שלך, במטרה לעורר את תשומת ליבך אלי. אבל זה לא עזר, הייתי כמו אויר בשבילך. הסתפקתי בחברה שלך, לפחות באותו ערב."
היא מחייכת אליו בעיניים אוהבות.
"את זוכרת את היום שבו הצעתי לך נישואין?" הוא שואל אותה, "הים התיכון היה יפה כל כך באותו יום, ים גלישה מושלם, עם גלים מצויירים כאילו הגיעו מהוואי. ישבת לך בחוף וחיכית שאצא אלייך. כשיצאתי וראיתי אותך על החוף, הבנתי שאת האחת של חיי. חייכת אלי, חשבת שאני מתבדח, אבל בתוך מספר חודשים לבשת את השמלה הלבנה. אני זוכר כמה היינו מאושרים בערב חתונתנו ובטיול הארוך שנסענו אליו מיד לאחריו."
עוד כוסית ויסקי נמזגת. נדמה לו שמשהו בעיניה משתנה. הוא חושש שאולי היא מאבדת עניין בזכרונות שהוא מעלה. אולי היא חושבת שהוא טרחן כבד ומלא נוסטלגיה.
"את זוכרת את המסיבה בניו יורק?" הוא שואל אותה, "כולם היו שם, בראש במגדל. רקדנו אז עד אור הבוקר עם האנשים היפים בתבל. אפילו ראינו את השחקן ההוא שאני לא זוכר את שמו, מהסרט… שאני לא זוכר את שמו".
"את זוכרת את היום שבו המחלה התגלתה?" הוא שואל אותה בעצב, "דווקא היום החל כיום מוצלח. יצאנו מהעבודה כדי לאכול ארוחת צהריים יחד והפתעת אותי בבשורה המשמחת שקידמו אותך בתפקידך. קצת חששת מהקפיצה למעלה, פחדת מאיך יתייחסו אלייך חברייך לעבודה ואיך תצליחי להשתלב בסביבה הכל-כך גברית שהייתה סביבך. בערב כבר הרגשת לא טוב ונסענו לבית החולים."
הוא מרגיש מעורפל, והיא מחייכת אליו. זה החיוך הזה שגרם לו להתאהב בה, לרצות בה, לחשוק בה, אותו החיוך שניסה להרגיע אותו בימים הקשים שעברו עליהם. עיניה מסתכלות אליו מתוך התמונה. כבר 3 שנים עברו מאז שהלכה ממנו. הלכה מכולם. הלכה מהעולם.
"אהובתי, שיהיה לך יום הולדת 35 שמח." הוא לוחש לה בשקט. "אוהב אותך לנצח".
לפתע, הוא מסתובב אלי, מישיר את מבטו, ובעיניים חודרות ועצובות שואל אותי, "מדוע כתבת את הסיפור הזה בצורה כזאת? הרי יכולת לתת לו סוף טוב. יכולת סתם לגרום לה ללכת. אתה הרי בראת את המציאות שלי. המציאות הכואבת שלי."
"קראתי מדריכים שמלמדים על כתיבת סיפורים וגם ביקרתי בהרצאות על ספרות" אני מודה בפניו בכנות, "ושם למדתי, שאל לו לסופר לרחם על גיבורי סיפוריו. על מנת ליצור את העניין בסיפורים, על הסופר ליצור דרמה ולהעביר את גיבוריו תלאות. הרבה פעמים אני שומע תלונות קוראים על יצירה מאכזבת בגלל שהיא מסתיימת בסוף טוב. יכול להיות שבמובן מסוים קצת איבדנו את התקווה לטוב."
"אני יכול להבין אז זה", הוא אומר לי ומשפיל את עיניו כלפי מטה, "וגם הסיפור שלי אינו יוצא דופן. תרתי משמע."
אני מסיט את מבטי לקיר ושוקע בהרהורים. האם אפשר לשכתב את הסיפור הזה? איך אוכל לסיים אותו בצורה אחרת?
אז הסיפור לא נכתב מחדש וגיבורו של הסיפור כלוא יהיה לנצח בגעגועיו לאהובתו. אולי יום אחד בעתיד, אחזור אל הסיפור הזה ואל גיבוריו ואעניק להם סוף טוב, אני מבטיח לעצמי. ואולי לא.