יום גילוי הסודות

"היי, רייץ', מה קורה?" קראה אלי ניקול, חברתי הטובה, מעברו השני של הכביש. "היי, ניקי, בואי לכאן!" חייכתי לעברה. כן- ככה אני קוראת לניקול, ניקי, והיא קוראת לי רייץ', במקום רייצ'ל. "אז…. מה קורה איתך ועם מייק? כבר דיברת איתו?" הנדתי ראשי לשלילה ונראה כי ניקול התאכזבה. הייתי מאוהבת במייק מכיתה א' (ועכשיו אני בכיתה ח'). הוא היה המקובל שבבית הספר, וכל הבנות נמרחו עליו, אילו היה לי אומץ, גם אני הייתי מצטרפת, אבל תמיד פחדתי. הוא לא היה כמו שאר המקובלים הסנוביים, הוא היה מתוק ורגיש. ניקול היא בין הבנות היחידות בכיתות ז'-ח' שלא מאוהבות במייק. פתאום שמעתי קול צפצפני צורב באוזני, זאת הייתה המנהלת שלנו- הילרי. היא תמיד לבשה חיוך על פניה המקומטים מזקנה, ותמיד התקשטה באביזר ורוד, אם זה תיק ואם זה כובע, או אפילו חגורה. היא אמרה לי ולניקול "שלום, מתוקות, כדאי שתלכו לשיעור לפני שתאחרו…" רק אז שמנו לב שנשארנו היחידות בחצר בית הספר. שתינו הסמקנו והתחלנו לרוץ כמו מטורפות. אחרי דקה תמימה של ריצה קלטנו שאנחנו אפילו לא יודעות לאן אנחנו רצות ומצאנו את עצמנו במקום שמעולם לא היינו בו קודם לכן בבית הספר הענקי שאנחנו לומדות בו. התחלנו ללכת לכיוון ממנו הגענו. פתאום הגענו למסדרון חשוך, שם איבדתי את עקבותיה של ניקול. המסדרון היה רחב, אבל מחניק. היו מספר פניות, אבל בחרתי ללכת ישר. קיוויתי שניקול עכשיו כבר יושבת בכיתה ולומדת, אבל לא באמת ידעתי, אז דאגתי. המשכתי ללכת וכאילו משום מקום נגלתה לפני סכין גדולה וחדה שכמעט שיספה את ראשי, אבל לא, במקום זאת נשרטתי קלות בכתפי הימנית. נהיה לי חם, רציתי להוריד את הז'קט, אבל הרגשתי חשופה עם חולצה קצרה. אני תמיד הולכת עם ארוך,גם המכנס שלי תמיד ארוך, גם בקיץ. לבשתי את הז'קט מחדש. כמעט מיד אחרי שסגרתי את הרוכסן עוד סכין הופיעה בכוונה לפגוע בי. ועוד אחת. ועוד אחת…. בקיצור, מישהו ממש שונא אותי. לבסוף הצלחתי לפלס את דרכי אל הברזייה שליד הכיתה שבו מתנהל השיעור הראשון. השיעור שבו ניקול יושבת עכשיו, אני מקווה, ללא שריטות או דם. מספר הפציעות שלי היה רב, כלומר השריטות. לא היה לי ממש פצע, אלה רק שריטות, למרות שחלקן עמוקות, וצורבות. אחת בכתף הימנית, אחת בבטן, לפחות 4 בשתי רגלי (אם לא יותר…), אחת במצח, והאחרונה בגב. הרגשתי כאילו מישהו מנסה להרוג אותי. לא ידעתי מה לעשות עם בגדי הקרועים והספוגים דם. ניסיתי לשטוף את הפציעות עם מים מהברזייה, אך פלטתי צווחת זעקה, וכנראה שהייתה חזקה כי המורֶה שלנו, מר בריאן, יצא מהכיתה בפניקה, וכל התלמידים, כולל מייק וניקול (ומזל שהיא בסדר), נדחקו ליד פתח הדלת. המורֶה נכנס להיסטריה כשראה אותי, יושבת על הרצפה, ספוגת דם, בוכה עם בגדים קרועים. ניקול יצאה מהכיתה, ועזרה למר בריאן לגרור אותי לחדר האחות. בהתחלה המורֶה רצה להתקשר להורי, מה שגרם לי עוד יותר לבכות, כי ניקול הזכירה לי שהורי מתו. אני עדיין לא מצליחה להאמין שאין לי הורים, ושאני יתומה. אני עדיין גרה בבית שלי, לבד, בלי הורים, ובלי בני משפחה אחרים. אני לא זוכרת הרבה, רק שכשהתעוררתי מצאתי את דיוויד, אחד הבנים מהכיתה שלנו, יושב לידי ומסביר לי שהרדימו אותי, כי נורא סבלתי. "ואתה היית כאן כל הזמן הזה?" שאלתי.
"כן, דאגתי לך…" הוא נראה נבוך.
"למה? אנחנו בקושי מכירים." הסמקתי.
"את בקושי מכירה אותי, אבל אני יודע עלייך כמעט הכל, בזכות ניקול."
"איך? היא החברה שלך או משהו? כי אם כן, אז אני כועסת עליה שהיא לא אמרה לי!" הוא הסמיק. התביישתי, כי הבנתי שטעיתי. ואז תורו היה לדבר: "לא, לא, ממש לא! היא סתם ידידה שלי, עוד מהגן." התפלאתי, זכרתי שהיא סיפרה לי משהו על ידיד מהגן, אבל לא זכרתי שזה דיוויד. אני מתכוונת, לא ידעתי שזה דיוויד. שמתי לב שהוא אוחז בידי, וכל פעם שנפלטת זעקה מפי הוא חיזק את אחיתו וכשנרגעתי קצת הוא הרפה. זה די עזר. כששמתי לב שהוא עומד לעזוב את ידי לגמרי פלטתי זעקת כאב מזוייפת, רק כדי שלא יעזוב. היד שלו הייתה חמה, ואז צדו את עיני כתמים אדומים על עורו של דיוויד. "היי, דיוויד, למה יש לך כתמי דם על הידיים?" שאלתי אותו. השתררה שתיקה קצרה ואז הוא ענה לי: "עזרתי לאחות…" הוא השפיל את מבטו. "אהה…באמת? רק אתה?" שאלתי אותו. "גם מייק, ניקול ועוד איזה מישהי שנדבקה למייק באו לעזור. היא ממש קינאה כשראתה כמה הוא דאג לך. הוא לא היה מסוגל לראות אותך במצב הזה. את התפתלת במיטה ופלטת קולות של כאב. הוא אפילו בכה, ואם להיות כנה איתך, זאת הפעם הראשונה שראיתי בוכה." הסמקתי, כנראה מאוד כי אז דיוויד שאל אותי אם אני מרגישה טוב, כי אני אדומה. עניתי לו שאני מרגישה רע, כדי שלא אצטרך לספר לו. נראה שגם דיוויד סבל מראותו אותי סובלת. פתאום הוא נזכר במשהו ושאל אותי: "תגידי, רייצ'ל, ממה נפצעת ככה בכלל?"
"סתם, לא משהו…." לא סיימתי את המשפט, ודימעה זלגה על הלחי השמאלית שלי, ואז גם על הימנית.
"אני מצטער…" הוא הושיט את ידו הפנויה לנגב את הדמעות שהרטיבו את לחיי והפכו את עיניי לאדומות. כשידו נגעה בפני הושטתי את ידי הפנויה ואחזתי בידו המלטפת של דיוויד. הוא קירב את ראשו לשלי, כנראה לבדוק אם עוד דמעה מצאה לה את דרכה לעיני. שפתנו התקרבו, כמעט ונגעו, ואז התפרץ לחדר מייק. הרגע הכי מביך בחיי, חשבתי לעצמי, אבל למרבה הפתעתי נייק התנהג כאילו לא ראה כלום, ואולי באמת לא הספיק לראות? הרי דיוויד ואני נרתענו ושחררנו כל מגע בינינו ברגע שהוא נכנס. "היי, אחי, אני יכול להיות איתה עכשיו?" שאל מייק את דיוויד.
"כן ברור, בוא תצטרף אלינו." חייך דיוויד לעברו של מייק.
"לא, לא הבנת אותי, אני רוצֶה לומר לה משהו…." אמר מייק.
"טוב, בבקשה, אל תיתן לי להפריע לך…." אמר דיוויד בנימה עוקצנית. מייק התעצבן והוסיף "בארבע עיניים, אם אפשר."
"למה? מה אכפת לך?!" צעק עליו דיוויד.
"ככה!!!" צעק עליו בחזרה מייק.
"אהההה!!!!" אני צעקתי וסתמתי את אוזני בשתי ידיי בתקווה שישימו לב שכל הצעקות האלה גורמות לראש שלי לכאוב. וכן- הם שמו לב. מיד אחרי הצעקה שלי שניהם ניגשו אלי בהיסטריה, כאילו רק עכשיו נזכרו למה הם בכלל כאן. הם התחילו להתנצל עמוקות בפניי והרגשתי קצת נבוכה ככה, כשכל צומת הלב מופנית אלי, אבל נהניתי שהם שמים לב שאני קיימת. פתאום נשמעה צעקה מחרישת אוזניים. "ניקול!!!" צעקתי "אני מזהה את הקול שלה בכל מקום!" הוספתי. דיוויד רץ לכיוון ממנו נשמעה הצעקה, הוא דאג לניקול. מייק התחיל לצחוק. הסתכלתי עליו במבט מופתע, כועס ושואל, ונראה שהוא הבין את פשר המבט כי מיד אחרי זה הוא הרים שָלט לבן זעיר עם כפתור יחיד במרכזו, והסביר: "זה רק עיוות קולי, זה לא אמיתי… רציתי רק להיות איתך לבד, זה הכל…" הסתכלתי עליו במבט כועס ואמרתי לו: "טוב, אז אני מקווה שאתה מרוצה, כי אני לא! זה היה מרושע, מה שעשית!"
"עשיתי את זה רק כי היה לי חשוב לומר לך משהו! אל תכעסי…."
"לא לכעוס?! כמעט גרמת לו להתקף לב!!!"
"אני מצטער…. אני לא יודע מה קרה לי….. אני פשוט חשבתי באותו הרגע ש…….ש….שזה כאילו מגיע לו…… אבל אני יודע שזה לא….. אני מצטער…." הוא אמר
"למה חשבת ככה?" שאלתי
"לא יודע…. כנראה כי….אולי… כי קינאתי…." מייק השפיל מבטו לרצפה, וגם אני.
"למה קינאת?" שאלתי בתמימות
"את באמת לא מבינה?" הוא גיחך
"אני מבולבלת…."
"בכל השנים האלה…" הוא ניגש לחלון והביט החוצה "עוד מכיתה א', יכולתי לצאת כמעט עם מי שרציתי, כל הבנות נדבקו אלי, אבל עדיין אין לי חברה, ואף פעם לא הייתה לי…. הייתה רק מישהי אחת שרציתי, והיא לא דיברה איתי. דיוויד הוא החבר הכי טוב שלי. היה. מאז שהוא אמר לי שהוא גם אוהב אותה, פחדתי ממנו, שהוא יקבל אותה." הסתכלתי עליו בוהה בחצר בית הספר, ואז הוא הסתובב לכיווני. מיד הפנתי את מבטי למקום אחר. הוא התיישב לידי במיטת הרופאים הלא נוחה שעליה שכבתי. הייתי לבושה בבגדים קצרים, כך שהרגשתי חשופה. חשופה מדי. ועוד יותר חשופה כשמייק העביר את אצבעותיו בריפרוף עדין על הפצעים, אבל זה היה מרגיע. "אז… למה קינאת בו?" שאלתי לבסוף
"את יודעת…"
"לא, אני לא!" התווכחתי
"כי הוא כמעט נישק אותך. קודם. בדיוק כשנכנסתי." הוא התקרב אלי, ולפני שהספקתי להגיב ראשנו נפגשו, ועיני נעצמו. אני חושבת שעברו בערך 10 שניות עד שניקול התפרצה לחדר ובידיה היא החזיקה גופה. את הגופה של הידיד שלה שהכירה מהגן. את הגופה של דיוויד. אבל היא לא נראתה עצובה.התיישבתי על המיטה, ליד מייק. כמעט מיד ניקול זרקה עלי ועל מייק שני סכינים חדים כתער. הרגשתי את גופי נחבט אחורה, ושנייה לפני שעיני נעמו שמעתי קול צעקה מפי מייק: "רייצ'ל!!!!!!!" מייק. מייק שלי. סוף- סוף החלום שלי התגשם. אני רק מקווה שאזכה לראות אותו שוב. בחיים. אם אני אצליח להישאר בחיים.