יום גילוי הסודות 2

התעוררתי. מצאתי את עצמי במיטת בית החולים שבחדר 234. מייק במיטה אחרת, אבל באותו החדר. שנינו מחוברים למכונות רבות להצלת חיים. ידעתי מצבנו גרוע, אבל לא הצלחתי לזכור למה או איך הגעתי למצב שכולי מכוסה בפצעים שורפים ואדומים. מייק שכב במיטתו ומסביבינו כל צפצופי המכונות. "מייק…" לחשתי. מעניין מה קרה, אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לפחות 10 דקות לפני הפציעה, אבל אני זוכרת את ההרגשה שגופי נחבט אחורה. וזהו. מעניין אם גם למייק קרה אותו הדבר… אחרי מספר דקות שניסיתי להיזכר באירועי הפגיעה, הזכרונות התחילו להציף את מוחי. הנשיקה עם מייק, הכמעט נשיקה עם דיוויד, הצעקה של ניקול שלא הייתה אלא רק תעלול, ואז את הגופה של דיוויד מונחת על זרועותיה של ניקול, שלא נראתה צובה כלל. ניקול! היא זאת שפגעה בנו! לא!!! אני לא מסוגלת להאמין! היא בחיים לא הייתה עושה לי דבר כזה! אולי מישהו ניסה להפליל אותה. דמעות התחילו להציף את עיני למספר זכרונות, למראה של ניקול המרושעת, וגם לזיכרון שלא רציתי לשכוח- כשמייק התוודה על אהבתו כלפי (וגם על קינאתו בדיוויד). מייק מתחיל להתעורר, עברתי לשבת לידו על המיטה שלו. "רייצ'ל?" שאל בקול חרישי ומעומעם.
"תנחש…" עניתי לו, גם בלחישה. עד מהרה השיחה שלנו הפכה לנשיקה מרגשת בין זוג אוהבים שכאילו נזכרו אחד בשני אחרי שכמעט מתו. טוב, לא כאילו, זה היה אמיתי. "דיוויד…" לחשתי ומיד אחרי זה התחרטתי על דברי. "אני זוכר…." התוודה מייק בעצב. "אולי קינאתי בו, אבל ממש לא רציתי שהוא יגמור ככה…." דמעה החלה לזלוג על לחיו של מייק, ואני קטעתי אותה בעוד נשיקה ממושכת בינו לביני. ההרגשה הייתה מרגיעה. לבסוף נשכבתי לידו במיטה שלו. אחרי דקות ספורות הדלת נפתחה. אלה היו הוריו של מייק שבאו לבדוק לשלומו. "הו, מייק…." קראה אמו "אני כל כך שמחה שאתה בסדר!" הוסיפה.
"כל כך דאגנו" אמר אבא שלו.
"אמא, אבא, אני בסדר, באמת!" חיך מייק.
"אנחנו יודעים, אבל אנחנו עדיין דואגים." אמרה אמו של מייק. עכשיו היה תורי להצטרף לשיחה: "וניקול?" שאלתי. היה נראה כי רק עכשיו שמו הורי של מייק לב לקיומי.
"בחקירה" ענה אביו של מייק.
"מייקי, מי הבחורה הפצועה לידך?" שאלה אמו של מייק כאילו לא הרגישה בנוח לשאול אותי ישירות.
"אמא, את יודעת….." ענה מייק והסמיק.
"לפי הסומק, אני יכול לנחש כמעט בוודאות שזאת ריצ'ל שהוא מדבר עליה כל הזמן." אמר אביו של מייק.
"אבא!" פנה מייק לעבר אביו והחטיף לעברו מבט של 'אתה לגמרי מביך אותי כאן'.
"מדבר עליה כל הזמן?" חיקיתי את אבא של מייק בשאלה.
"לא, בכלל לא… מה אני אמור לומר עלייך? כלומר…..זה לא כאילו שאין מה לומר עלייך…..יש הרבה דברים…. אני מתכוון……אוי, לא חשוב….כאילו, זה כן חשוב…אבל….." מייק אמר בגמגום מהיר, אבל אני קטעתי אותו: "זה בסדר, הבנתי." הוריו של מייק פנו לעברי ושאלו אותי את השאלה שהכי הכאיבה לי בשיחה הזאת עד כה: "היי, רייצ'ל, מה עם ההורים שלך? הם לא באים?" הרגשתי חנוקה, אבל ניסיתי להסתיר את זה, ורק עניתי "לא…". נראה היה כי ההורים של מייק היו מופתעים.
"הם לא דואגים לך?" שאל אביו.
"אני לא יודעת…." עניתי. מייק הביט בי בעצב. הרי ידע על היותי יתומה.
"אמא, אבא, בואו נדבר על משהו אחר…" ביקש מייק.
"למה, חמודי?" שאלה אמו המאוכזבת. ברגע זה הדמעות הגיעו לעיניי והתחילו להרטיב את פני הפצועים.
"מה קרה?" שאל אביו. שתיקה השתררה. הקולות היחידים היו של המכונות ומשיכות האף שלי.
"זה…. אני לא ממש…… אין לי הורים…. הם מתו לפני כמה זמן….." אמרתי לבסוף.
"אנחנו מצטערים…" אמרה אמו של מייק ונראה כי אביו אישר את התנצלותו. מייק מייק חיבר אותי בכוונה להרגיע אותי. וזה עזר. לא נתתי לו לעזוב את אחיזתו, רציתי להקפיא את הרגע הזה, לא רציתי להמשיך לחיות יותר. אבל אז נכנסה האחות לחדר שלנו, חדר 234, וביקשה מהוריו של מייק לצאת מהחדר, וממני ביקשה לחזור למיטתי. הזריקו לנו חומרים משונים, וכל פעם שמחט נוסף התקרב לעורי ואיים לדקור אותו, פלטתי צווחה קטנה. אני ממש פוחדת ממזרקים. לבסוף האחות יצאה להודיע להוריו של מייק שאנחנו יכולים להשתחרר לבתים. "אני לא רוצה לחזור הביתה!" התוודתי בפני האחות, בפני מייק ובפני הוריו (שהתברר לי ששמותיהם הם מירנדה ולואיס). המשכתי את דברי בכך שאמרתי שאני לא רוצה להישאר לבד בבית, כי הרי אין לי מי שישמור עלי בבית, אין לי אחים. בכיתי. האחות אמרה: "אני באמת מצטערת, אבל בית החולים עמוס, ואנחנו צריכים לפנות את החדר לפצועים אחרים." השפלתי מבטי אל הרצפה. מייק פנה אל הוריו ואמר להם:
"אולי היא יכולה להשאר אצלנו? רק עד שתוכל לחזור לביתה?"
"אתה יודע מה מייקי? זה רעיון מעולה! היא גם תוכל לגור אצלנו אם לא תרצה לחזור לביתה עתור הזכרונות הצורבים." אמרה מירנדה ולואיס הסכים עם דבריה. הופתעתי מהבקשה שלהם שאצטרף לביתם, אבל הסכמתי. רציתי.

למייק יש 2 אחים תאומים גדולים, בני 24, כבר עברו צבא. בן ובת- זואי ודני, ששמו המלא היה דניאל, אבל כולם קראו לו דני. אני ישנתי בחדר של מייק. הם הביאו מיטה נוספת שהייתה להם והצמידו אותה לזו של מייק. הרגשתי ממש מוזר לישון לידו בלילה, אבל לא התנגדתי. בבית הספר הפכתי לילדה פופולארית בזכות מייק. ניקול לא התכחשה לטענה שניסתה להרוג אותי ואת מייק. וגם את דיוויד, שאותו היא גם הצליחה. היא אפילו הודתה ששנאה אותי עוד מכשהינו קטנות, והתחברה אלי כדי שלא אחשוד בה. היא רצתה להרוג את כל מי שאני אוהבת, וגם אותי. היא גם סיפרה שיש סיבה. היא אמרה שיש לי כוחות לשלוט בארבעת היסודות. לא היה לי מושג מאיפה היא ידעה/ המציאה את זה, אבל זה לא היה נכון. היא אמרה שבאחד הגלגולים הקודמים שלי הרגתי את סבתא של אמא של אמא של אמא שלה. לא האמנתי.

היום נודע לי דבר נורא! ניקול התאבדה בתא הכלא שישבה בו! כל היום בכיתי ושום דבר שמייק ניסה לעשות כדי לעודד אותי לא באמת עזר. גם זואי ודני ניסו לעודד אותי אך ללא כל הצלחה. למרות ששנאה אותי, היא עדיין הייתה חברתי הטובה (עד שהובילה אותי למסדרון החשוך, כך מסתבר). היה לי קשה שהיא כבר לא איתי, אפילו שהיא לא כאן כדי לעודד אותי, בתור החברה הטובה שלי.

עברו חודשיים מאז ההחלטה של ניקול להתאבד. ואני חושבת שהיום זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי!!!! כשחזרנו הביתה, לבית של מייק, מצאנו את כולם שרועים על הרצפה, מדממים, ללא רוח חיים. הבית היה חשוך וכשמייק ניגש לגופתה של אמו נשמעה צעקתו של מייק. הוא צעק לעברי: "רייצ'ל, תברחי עכשיו!!"
"לא!!!" צעקתי לו. לא הייתה תגובה. פתאום הרגשתי משהו נוגע בי וחותך את עורי. התחלתי לרוץ. יצאתי לאור היום, ונגלתה לעיני דמות. זאת הייתה ניקול. הרוח שלה. "הוא מת, את יודעת. הצלחתי להרוג אותו, עכשיו תורך." אמרה הרוח. דמעות כיסו את עיני ופתאום גל ענק שטף את הרוח. "זאת הייתי אני?" שאלתי בקול רם. קולה של הרוח נישא לאוזני "הגיע הזמן. ברכותיי, גילית את הכוחות שלך, רק חבל שלא יהיה לך זמן להנות מהם…." עכשיו כעסתי והרגשתי את האדמה רועדת, והרוח נפלה. "מה קרה? חשבתי שרוחות יכולות לעוף…." אמרתי בכעס. "טוב, אז הן לא!!!" צעקה הרוח וזרכה לעברי 2 סכינים. נלחמנו. ניצחתי. אבל הרגשתי כאילו הובסתי. עד היום חשבתי שרוחות עוברות דרך דברים, אבל אז, זרקתי לעברה את הסכין, וראיתי אותה מדממת. דם רוחות. חזרתי לבית של מייק, לא מאמינה שהכל נגמר. החיים שלי נגמרו. לפתע ראיתי מולי את רוחו של מייק, וכאילו קרא את מחשבותי, אמר: "ריצ'ל, החיים שלך לא נגמרו, תמשיכי להילחם. תילחמי בשביל מי שאת אוהבת!" בכיתי.
"לא נשאר עוד מישהו שאני אוהבת!" עניתי. אבל כבר דיברתי לאוויר. פתאום שמעתי ירייה חזקה והרגשתי כמעט אותה הרשה כמו כשניקול זרקה עלי את הסכין. גופי נחבט בחוזקה, וחשבתי לעצמי: 'עכשיו החיים שלי באמת נגמרו'.