“יום אחד תחשבי שננצח…” ~ פרק שישי

קמתי בבוקר עם הרגשה טובה.
זינקתי מהמיטה, הלכתי לצחצח שניים, וירדתי לסלון.
אחריי יומיים של בכי מבלי לצאת מהחדר, הייתי חייבת להראות את פניי קצת. "בוקר טוב, אסי." חייכתי ונשקתי ללחיו, הוא היה נראה מעט מופתע. לא שכחתי לרגע איך הוא אימץ אותי לזרועותיו והרגיע אותי. הערכתי אותו על כך.
"את נראת טוב היום, דניאל." חייך, החזרתי לו חיוך קטן . היום בקושי היו לי בחילות, לא הייתי עייפה, והסחרחורות באו פעם בשעה בממוצע, כן, חישבתי.
"בוקר טוב דני, את נראת מצויין." אמי יצאה מהמטבח ונשקה למצחי, מלטפת את הקרחת שלי, שהייתה נושא רגיש אצלי. אבל… ידעתי שבכל מקרה היא הייתה מגיעה מתישהו , בין עם מאוחר או בין עם מוקדם.
רק אבא ישב בסלון ולא פצה את פיו, השפלתי מבט. בין כה וכה לא היה אכפת לו ממני עד עכשיו, אז למה אני נפגעת?
לפתע הדלת נפתחה, וממנה, נכנס אליאור אל תוך הסלון.
לפי מה שהבנתי, אסי ואליאור סידרו את העניינים שלהם. ידעתי כמה הם חשובים אחד לשני, ולטענתו של אסי, אליאור לא יודע לשמור דברים חשובים בבטן. אבל אני כעסתי. רתחתי מזעם. בגללו אני לא יכולה ללכת יותר לבית הספר מבלי שיביטו בי ברחמים גלויים לכל, ובגלל זה אני לא הולכת יותר לבית הספר.
הם התחבקו חיבוק גברי מוזר, ואליאור פנה להביט בי. עיניי רשפו אש לכיוונו, והוא? רק חייך בנועם.
תכף אני אעיף לו בוקס לפנים ונראה כמה הוא יחייך.
"איך את מרגישה, דניאל?" שאל בלגלוג שרק אני הבחנתי בו.
"כרגע? מתפללת למוות איטי ומייסר." ירקתי בכעס, מה שרק שעשע אותו.
"למה את רוצה למות במוות איטי ומייסר?" הוא שאל , עדיין משועשע.
"התפללתי בשבילך." אמרתי, עיניי יוקדות אש, הוא הבין והחמיץ את פניו.
"אוקיי, אוקיי. אסי, אליאור, החוצה." אמא אמרה, אסי חיבק אותי ויצא החוצה, ואליאור רק שלח לי מבטים נוקבים וטרק את הדלת אחריו.
קצת חוצפן הילד הזה.
"האליאור הזה זה משהו…" מלמלתי בעצבים. הוא הוציא לי את כל החשק של להיות שמחה.
"למה? אני דווקא חושבת שהוא חמוד." חייכה אמי, עוותתי את פניי בגועל. הוא לא היה חמוד, אפילו לא נחמד!
"אני יוצאת להסתובב בפארק…" מלמלתי. זו הפעם הראשונה שאני הולכת לצאת מהבית עם הקרחת, ואין ספק, זה מלחיץ ואפילו מפחיד.
"את בטוחה שתסתדרי, דניאל?" אמי שאלה בדאגה, הנהנתי. נמאס לי להיות תלויה באחרים. אני רוצה להיות עצמאית.
שמתע את כובע המצנפת שלי על ראשי, לקחתי ספר מספריית הבית הרחבה, ויצאתי מהבית. כשעברתי ברחוב, מבטים רבים ננעצו בי, רתחתי. רציתי לצרוח שאני רק חולה בסרטן, לא גופה מהלכת. למרות… שנראתי יותר לכיוון של הגופה המהלכת.
הגעתי לפארק אחריי כמה דקות הליכה ונשכבתי על הדשא. פתחתי את הספר בענוד המסומן, בו הפסקתי לקרוא בפעם הקודמת, והתחלתי קוראת. הספר הכניס אותי למציאות אחרת, בו הייתי קטניס, נערה בריאה לחלוטין אשר נבחרת לשחק במשחקי הרעב. חשבתי לעצמי, כמה כוח יש לנערה הזאת, אם היא מצליחה גם לשמור על עצמה וגם על אהובה המזוייף, שנראה שהם דווקא כן מתאהבים, פיטה.
הזמן עבר, השעות חלפו, ואני? שקועה יותר מכל בתוך הספר אשר סקרן אותי ואפילו גרם לכמה דמעות בודדות לזלוג במורד לחיי.
"היי! היי!" ניער אותי בחור אחד מחלומותיי. מצמצתי כמה פעמים והבטתי בו, לא מבינה.
"כן?" שאלתי.
"שעה אני קורא לך! חשבתי כבר שמשהו לא בסדר איתך…" מלמל את החלק האחרון של המשפט לעצמו.
"משהו באמת לא בסדר איתי." צחקתי, צחוק אמיתי לשם שינוי. פניו החמוצות של הנער, שלמרבה הפלא היו יפייפיות,
נרפו, והוא חייך אליי בחזרה.
שיערו הבלונדיני נח על מצחו, עיניו היו כחולות – כחולות, מה שהפנט אותי לגמרי, וגופו… אוי… הגוף, כמה שרירים!
"אני עידו." התיישב לצידי.
"דניאל." חייכתי לעברו חיוך חושש מעט. הוא שם לב לכך שאין לי שיער, כן?
"כמה זמן?" שאל בשקט.
הוא יודע.
"חודש…" חייכתי חיוך קלוש. כשהייתי לצידו, היה קשה לא לחייך. הוא השרה אווירה נעימה ונינוחה.
"אני שנה." אמר.
"אבל לא נשר לך השיער." אמרתי בהפתעה. "אני לא עובר כימותרפיה, אני עובר טיפולים אחרים." חייך את חיוכו אשר סנוור אותי. מה יש לי?
"כולם מסתכלים עליי כאילו אני חולת סרטן… זה מעצבן." רטנתי, הוא צחק.
"אבל את באמת חולת סרטן." גחך.
"אז מה, המבטים שלהם יותר קשים מהמחלה עצמה." משכתי בכתפיי והוא חייך.
"אתה מחייך מלא." אמרתי. הוא חייך שוב, ורק עכשיו שמתי לב שיש לו גומת חן חמודה בלחי שמאל.
"את מצחיקה אותי. את כל כך קופצנית וחייכנית בתור אחת שמלפני חודש גילתה שהיא חולת סרטן. אני לקחתי את זה קשה מאוד, ואני מאמין שאני יותר גדול ממך בכמה שנים טובות." חייך וקרץ לי, הסמקתי.
"אני לא הולכת לבית הספר." התוודתי.
"למה?" הוא שאל בשקט.
"ילד אחד הפיץ את זה לכל התלמידים והמורים ואני לא רוצה ללכת עכשיו. אני לא רוצה שירחמו עליי." לחשתי בעצב.
"בן כמה אתה בכלל?" הוספתי במהירות, הוא חייך.
"גדול ממך, בזה תהיי בטוחה." אמר.
"נו!" רטנתי, מה שהעלה חיוך משועשע על פניו היפות.
"תזרקי מספרים, אני אגיד לך שתגיעי לגיל הנכון." אמר והנהנתי.
"עשרים." הבטתי בפניו, אך הוא רק הניד בראשו.
"עשרים ואחד." המשכתי לעלות, למרות שהוא נראה לי כמו בן תשע עשרה.
"לא." צחק, רטנתי.
"עשרים ושתיים."
"לא."
"עשרים ושלוש."
"קרוב."
עשרים וארבע!" הכרזתי בהבעה מנצחת, והוא צחק והניד בראשו לשלילה. "לא ולא." נאנחתי.
"עשרים וחמש, וזה סופי." הבטתי בעיניו, הוא הנהן.
ורק אז קלטתי… פאקינג גאד, הוא גדול ממני בתשע שנים.
"עכשיו נראה לי הוגן שתגידי לי בת כמה את." הביט בי וחייך חיוך זהיר.
"שש עשרה…" מלמלתי והשפלתי מבט, לחיי סמוקות. עכשיו בטח הוא יגיד: "מצטער, את קטינה לי מדי." וילך. ולא רציתי שזה מה שיקרה, הוא היחיד שלא שפט אותי בגלל שאני חולת סרטן, אלא היה כמוני, הזדהה איתי.
"נוכל להסתדר." אמר לבסוף, מחייך לעברי חיוך זהיר. הרגשתי את ליבי מנתר מרוב שמחה.
"אולי." חייכתי בחזרה.
"אני בטוח."