"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ פרק חמישי ~ מוקדש לאהובתי היחידה זיו ❤

נ.מ אליאור ~
דניאל ואסי לא הגיעו כבר יומיים לבית הספר אחרי התקרית המוזרה שהתרחשה. הרגשתי שקורים דברים שהם מעדיפים לשמור לעצמם, והייתי חייב לדעת במה מדובר.
זה היה יום חמישי וסוף סוף אסי הגיע לבית הספר, ואיתו, איך לא, דניאל. היא הייתה חיוורת, ואני חושב שאולי הרזתה כמה קילו. השיער שלה היה דליל נורא, היא נראתה כמו חולת סרטן או משהו. זה היה דיי מלחיץ.
היה צלצול, אסי נפרד מדניאל והיא הלכה לכיתה.
"מה יש לה, בחייאת אסי? אני דואג לכם." אמרתי. כן, בטח, לא. אני ממש לא דואג לה. אני דואג רק לו וגם מת לדעת מה יש לכונפה הזאת.
הוא נאנח.
"שלא יצא ממך." הזהיר.
הנהנתי במהירות. כן, בטח. רק אני אשמור לעצמי פרטים כאלה.
"היא חלתה ב…בסרטן." הוא מלמל.
ידעתי שזה משהו בסגנון.
"היא עוברת טיפולים כימותרפיים… זה משפיע עליה… היא כבר לא אותה הדניאל. היא בקושי מחייכת, לא יוצאת מהמיטה, כל הזמן ישנה. לא האמנתי שהיא אמרה לי היום בבוקר שהיא רוצה לבוא לבית הספר." אמר בכאב. ראיתי שהוא אוהב אותה, מה שממש הפתיע אותי. הוא תמיד התייחס אליה בזלזול, מה קרה לו פתאום?
"אחי, בחיים לא ראיתי אותך דואג ככה לאחותך." התוודתי. הוא גחך,
"כן, הא? אבל בכל זאת, זו אחותי הקטנה. ות'אמת, גיליתי שהיא לא כזאת כלבה כמו שחשבתי."
~נ.מ דניאל
השעה הייתה שמונה בערב, כשקיבלתי את ההודעה שגרמה לדמעות לפרוץ את כל המחסומים ולזלוג במורד לחיי.
אחריה הגיעה עוד הודעה, ועוד הודעה, ועוד הודעה, ועוד דמעות, ועוד בכי, ועוד תסכול.
ברוב ההודעות היה מנוסח אותו המשפט.
"שמעתי על מה שאת עוברת עכשיו, אני כאן בשבילך, תהיי חזקה."
קראתי הודעה אחר הודעה אחר הודעה, ואט אט זה חלחל למוחי. כולם ידעו עכשיו שדניאל אהרון מסכנה, אומללה, חלשה. כולם ידעו שדניאל אהרון חולה בסרטן.
ידעתי מה יקרה עכשיו. פתאום כולם חברים שלי, כולם אוהבים אותי, כולם תומכים בי. אבל בפועל, כולם מרחמים עליי בגלל היותי חולת סרטן.
באותו הרגע הייתי אחוזת דיבוק מטורף שגרם לי לא לחשוב בצלילות. יצאתי מהחדר והלכתי במהירות לשירותים, הוצאתי מהמגירה מספריים, וגזרתי את שיערי כך שהיה קצוץ קצוץ.
"במילא הוא ינשור." ייבבתי. הוצאתי את מכונת הגילוח של אבי והחלתי מגלחת את שיערי הקצוץ, הופכת אותו לחלקת קרחה. כשסיימתי לגלח את ראשי, הבטתי במראה. ראיתי אותי. חיוורת, פניי נפוחות, עיניי אדומות, גופי דקיק, בעובי של מקל ארטיק. שנאתי את מה שראיתי. קרסתי על רצפת השירותים בבכי, לא יכולתי יותר להחזיק את הדמעות בפנים.
נ.מ אסי ~
שמעתי ייבבות בכי חלשות מהשירותים. התחלתי להתקדם לעבר השירותים, והופתעתי לראות את הדלת פתוחה במחציתה.
"דניאל?" שאלתי בקול חושש מעט. פחדתי. פחדתי שאולי עשתה לעצמה משהו.
היא לא ענתה, רק המשיכה לבכות בשקט. הזזתי את הדלת ונחרדתי לגלות את דניאל, כשראשה נטול שיער, אשר היה מפוזר סביבה, בוכה, ישובה על הרצפה כשראשה בין ידיה.
"דניאל!" התקדמתי לעברה במהירות והתיישבתי לצידה, מחבק אותה אליי.
"מה קרה? למה גילחת את השיער שלך?" שאלתי ברוך, מלטף את הקרחת שלה, צמרמורת עברה בי.
"כ…כולם יודעים!" ייבבה. כולם יודעים מה? על מה היא מדברת?
"על מה את מדברת דניאלי, מה כולם יודעים?" שאלתי בשקט. היא הרימה את מבטה אליי, עיניה היו כה נפוחות ואדומות.
אחותי הקטנה… למה זה הגיע לך?
"כולם יודעים שאני חולה, אסי." היא לחשה בשקט.
אליאור. איזה בן זונה…
"הכול יהיה בסדר." לחשתי וחיבקתי אותה לחיקי.
הבטתי בפניה, גם בלי השיער היא הייתה יפייפיה.
טוב, נו, הכול עובר בגנים.