" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק ראשון

ישבנו בסלון, הטלוויזיה דלקה, כולם הביטו בה בעניין, חוץ ממני.
ליאל, אחותי הקטנה ובת השש ישבה על ברכיי, צופה גם היא בטלוויזיה.
"אמא, אבא, אסי." קראתי לאמי, לאבי, ולאחי הגדול.
"הא?" שאלו שלושתם, אפילו לא פונים להביט בי.
נאנחתי בקולניות ובעצבים.
"אני חולה בסרטן."
–
אף פעם לא השקעתי מחשבה בנושא הזה אשר הפחיד את כולם, אשר היה קרוב לכולם כל כך.
המוות.
תמיד ראיתי את זה בקטע של, "מתי שזה יגיע, כנראה שיש לזה סיבה." .
אף פעם לא העלתי בראשי שלפעמים, אין סיבה.
הייתי בדרכי לבית הספר, אחריי הטיפול הכימותרפי הראשון. הייתי עייפה, השיער התחיל כמעט ומיד אחריי הטיפול לנשור לי, וכל רגע הרגשתי שאני עומדת להקיא ללא שליטה.
"תחשבי מהר!" שמעתי קול גברי צועק, ורגע אחריי זה כדור בוץ מיימי נחת על פניי.
אפילו לגסוס בשקט הם לא נותנים לי?!
ניגבתי בעזרת ידי את פניי מהבוץ המגעיל אשר כיסה אותן.
פניתי להבחין באליאור, הערס של הבית ספר המפגר הזה.
הוא פאקינג חושב שזה מגניב לזרוק עליי כדור בוץ, מה, אנחנו בגן?!
שתקתי והמשכתי ללכת אל עבר הכיתה, הדמעות צורבות בעיניי.
מזה שאני גוססת אני לא בוכה, אבל מאליאור המפגר , כן?
יחי ההגיון.
~
אחריי ששני השיעורים הראשונים הסתיימו, יצאתי להפסקה.
המחשבות שלי היו טרודות בסרטן.
לא פחדתי, לא בכיתי, לא הייתי עצובה. לרגע חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, הרי, איך אני יכולה להיות כל כך אדישה למשהו שיכול להרוג אותי?
ישבתי בגבעת הדשא המבודדת הרגילה שלי, שם אף אחד לא מפריע לי, או זורק עליי כדורי בוץ טורדניים.
תחבתי את האוזניות הישנות שלי לאוזניי, שמה על פול ווליום את שירי הרוק הכבד האהובים עליי.
רק ככה אני מתנתקת מהמציאות העגומה אליה אני שייכת.
שמעתי קול מעומעם קורא לי, הוצאתי את האוזניות מאוזניי ופניתי להביט באחי הגדול, אסי, וחבורת הערסים הרגילה שלו, שבניהם נוכח אליאור המטומטם.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
מה אני צריכה אותם עכשיו על הראש שלי?
"אני צריך כסף." אמר אסי והושיט את ידו.
"תתחיל לעבוד, יהיה לך כסף." אמרתי בכעס ותחבתי שוב את האוזניות לאוזניי, הפעם הוא תלש אותן מאוזניי בכוח.
" דניאל תביאי חמישים שקל, עכשיו." הוא אמר בקול מאיים שאומר בעצם , חכי חכי בבית.
"אם אני לא אביא לך, מה תעשה לי?תרביץ לי? אתה לא תעשה את זה." אמרתי בכעס.
"אני אספר לכל הבית ספר מה דניאלי הקטנה שלנו עוברת." הוא לחש באוזני באיום, הדמעות החלו לצרוב את עיניי, הוא שם לב לכך והבעתו התרככה, בעוד הבעתם של חבריו הערסים הפכה מסוקרנת.
"קח." שמתי שטר של מאה בידו,הדמעות החלו זולגות על לחיי.
"דניאל-"
"רק קח ולך מכאן!" צעקתי בכעס והוא הסתובב והלך, חבריו אחריו, לא לפני ששלחו לי מבט מסוקרן.