" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק תשיעי

שכבתי בספה, מזפזפת בין הערוצים.
הייתי אחרי טיפול לא פשוט, הרגשתי שאני תכף אתפוצץ והקיא ישפריץ לכל הכיוונים.
עבר שבוע מאז הריב שלי ושל עידו, ועדיין לא דברנו כל כך. התגעגעתי אליו, אבל הוא היה עסוק עם היסמין הזאת שלו. צלצול הטלפון נשמע. עידו. רק מדברים על החמור…
"הלו…?" מלמלתי. מה הוא רוצה עכשיו? יסמין לא יכולה להפגש אז הוא מתקשר אליי?
"דניאל…" הוא נאנח.
"מה עידו?" שאלתי.
"איך עבר הטיפול?" שאל, מה אכפת לו בכלל? "מדהים. כבר מחכה לשבוע הבא." מלמלתי בציניות, בדיוק אסי ואליאור נכנסו הביתה אחריי בית הספר. "אני מתגעגע אלייך. אולי תבואי אליי עכשיו? אני אבוא לקחת אותך." אמר בקול מתחנן. גם אני התגעגעתי אלייך, עידו…
"טוב." נאנחתי.
"עשר דקות אצלך." אמר וניתק. הייתי לבושה בפיג'מה, אבל לא היה לי אכפת, הוא ראה אותי המון פעמים בפיג'מה.
אליאור התיישב מצד אחד שלי, ואסי מהצד השני. "את הולכת?" אסי שאל, הנהנתי "לעידו." חייכתי חיוך קטן.
"הפדופיל הזה…" מלמל אליאור, גלגלתי את עיניי. "טוב קרחת, תעבירי את השלט." אמר אליאור, גלגלתי את עיניי והעברתי לו את השלט, בדיוק עידו שלח לי הודעה שאני אצא. "אני הולכת." חייכתי וקמתי מהספה.
"ככה?" שאל אליאור והחמיץ את פניו, החמצתי גם אני את פניי. "זה לא שאני הולכת לקניון. כולה לידיד הכי טוב שלי." שיש לו חברה מפגרת…
"רק שאלתי…" מלמל בעצבים והעביר ערוץ. יצאתי מהבית ונכנסתי לרכבו של עידו. "היי…" מלמלתי, לא מביטה בו. לא יכלתי להביט בו אחריי שראיתי אותו… שוכב עם החברה החדשה שלו.
לפתע הרגשתי שהוא מושך אותי לחיבוק. טמנתי את ראשי בחזהו, הדמעות החלו זולגות מעצמן, ללא סיבה מוצהרת. "הטיפולים לא עובדים. " ייבבתי. כן… הרופא אמר שהטיפולים בנתיים לא משפיעים, אבל שאני לא אאבד תקווה. "הם יעבדו." אמר וליטף את קרחתי, ראשי עדיין טמון בחזהו. "אני אמות…" מלמלתי. פחדתי למות. לא רציתי ללכת. לא עכשיו, שהכול נראה טוב יותר. "את לא." אמר והרים את מבטי אליו, הבטתי בעיניו הכחולות, מסמיקה במעט. "מה איתך ועם יסמין?" שאלתי בשקט והתרחקתי ממנו, מהדקת את החגורה בעוד הוא מתחיל לנסוע. הוא חייך מעט. "היא מדהימה, תכירי אותה היום." אמר ועצר ברמזור האדום, פונה להביט בי. הוא בעצם הזמין אותי אליו רק כדי להכיר את החברה שלו? כדי שאני אהיה בצד ואביט בהם מאושרים?
"טוב." מלמלתי ביובש ופניתי להביט בחלון. היינו בתקופה חורפית עכשיו, והטיפות החלו לרדת. "פאק… שכחתי מטריה." מלמל עידו, אך אני המשכתי להביט בשמיים האפורים, אשר גשם זלעפות הוטח מלמעלה לעברנו.
אהבתי את החורף. להתכרבל מתחת לשמיכת הפוך החמימה, לשתות כל בוקר, צהריים, אחר הצהריים, ערב, שוקו חם.
נ.מ עידו ~
הבטתי בדניאל, היא הביטה מחוץ לחלון. היא כל כך יפה… למה הייתי חייב לפגוע בה? עד שהתקרבנו בצורה כל כך משמעותית… "אני אוהבת את החורף." אמרה פתאום בשקט. "אני אוהבת את הגשם. תמיד חשבו שאני מוזרה, כי אני לא מפחדת על השיער שלי שיתרטב." חייכה חיוך קטן, עדיין מביטה בחלון.
אני לא חושב שאת מוזרה, דניאל. אני חושב שאת מיוחדת. את הכי טובה שיש.
"אם רק הייתה לי הזדמנות… להיות במגרש כדורגל ענקי, או סתם רחבת דשא נחמדה, כשיורד גשם, לרוץ, ליפול, לצחוק. תמיד רציתי לעשות את זה. אבל עכשיו… מי יקח אותי לרוץ בגשם ברחבת דשא? כולם יחשבו שאני משוגעת." אמרה בעצב. היא פנתה להביט בי, ראיתי שהדמעות עומדות בעיניה היפות. "כנראה שאני לא אעשה את זה. אני בין כה וכה עומדת למות." לחשה בשקט. אני אגשים לך את החלום. עשיתי פרסה והתחלתי נוסע למגרש הכדורגל האהוב עליי. את יסמין דניאל תוכל לפגוש בפעם אחרת.
~נ.מ דניאל
הגענו למגרש כדורגל ענקי. דמעות אושר עלו בעיניי. לא חשבתי שהוא יקח אותי למגרש כדורגל. "בואי נלך." אמר וחייך לעברי.
יצאנו מהרכב , הוא שילב את אצבעות ידו באצבעות ידי, הסמקתי. בדרך כלל רק זוגות עושים את זה.
הגשם הוטח עלינו, אבל לא נראה לי שהיה לו אכפת. הוא התחיל לרוץ, גורר אותי אחריו. צחקתי, רצנו בגשם, נפלנו, קמנו, החלקנו.
אחריי עשרים דקות,התיישבנו על הדשא, הגשם עדיין יורד, שנינו מתנשפים ורטובים. הבטתי בו, הוא היה יפה כל כך… באמת שאני לא מודה לו מספיק על כל מה שהוא עושה עבורי.
"תודה." חייכתי חיוך נבוך וחיבקתי אותו. לצידו נראתי כל כך קטנה…
"אין על מה, ילדונת."