" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק שמיני

אני לא רוצה לבוא איתכם!" מחאתי.
"תסתמי, קרחת." מלמל אליאור בזעם, הנדתי בראשי לשלילה. כן, זה פגע בי שהוא כינה אותי קרחת, אבל כבר התרגלתי. זאת הפעם אולי החמישית שהוא קורא לי ככה, ואני לא מייחסת חשיבות רבה.
"אנחנו צריכים שבחורה תבוא איתנו ו…טוב… רוב הבנות שזיינו עד היום לא רוצות לדבר איתנו." אמר אסי וגרד בראשו במבוכה.
נאנחתי. "אבל למה אני? במה חטאתי? גם יש לי בערב הקרנות ,תן לי להנות מרגעי החופש האחרונים שלי!" רטנתי.
"אפשר לחשוב… הקרנות…" מלמל אליאור. בוא נראה אותך פרצוף תחת שכמותך. עם טיפול אחד לא היית מסתדר והיית מעדיף ללכת לקפוץ מצוק. "תחזיר אותי הביתה, עכשיו." רתחתי. "נו… דניאל… בבקשה…" הביט בי אסי בתחינה. נאנחתי. אני חייבת לו.
"אוקיי, אוקיי. רק סע כבר." מלמלתי בעצבים, בעוד הוא מחייך וממלמל כמה שאני גדולה. אחריי עשרים דקות הגענו לקניון, ירדנו מהרכב והתחלנו להתקדם אל עבר חנויות הבגדים אשר מיועדות לגברים. "למה אני צריך להסתובב איתך? הקרחת שלך מוציאה לי מוניטין רע…" מלמל לעברי, אסי לא שם לב למה שהוא אמר.
"למה אני מסתובבת איתך, הפנים שלך מוציאות לי שם של ילדה מכה." נאנחתי בקולניות, הוא החמיץ את פניו.
"מצחיק י'קירחת מצחיק." מלמל.
נכנסנו לחנות בגדים אחת, והם ישר התחילו לחפש, נלהבים, אחריי בחירת ליבם. הם כאלה בחורות… אפילו אני לא אוהבת לקנות ככה בגדים.
~
אחריי שהם קנו את כל הבגדים מהחנויות שהיו בקניון, יצאנו מהקניון, נכנסנו לרכב ונסענו לכיוון הבית של עידו. היום הוא אמור לקחת אותי להקרנות.
דפקתי על דלת הבית שלו, לא ענה. הנחתי שהוא במקלחת, ולא שומע, אז הוצאתי את המפתח הרזרבי שהוא נתן לי, בכדי שאני תמיד אוכל להכנס ולצאת בצורה חופשית. הוא היה כל כך… מדהים. לא האמנתי שגבר בגיל שלו יכול להתייחס ככה אל ילדה שקטנה ממנו בתשע שנים.
פתחתי את הדלת, והתיישבתי על הספה. אני אחכה לו כאן. לפתע נזכרתי שהשארתי אצלו בחדר את המשקפי שמש שלי, קמתי מהספה והלכתי אל עבר החדר. פתחתי את הדלת במהירות ונחרדתי לגלות את עידו עושה… נו… אתם יודעים. סקס.
סגרתי את הדלת במהירות, מבלי לחשוב יצאתי מהבית, משאירה את המפתח הרזרבי על השולחן.
הוא ראה שנכנסתי לו באמצע. איזה פאדיחות! וגם… איזה חוסר אחריות מצידו. הרי קבענו שהוא יקח אותי להקרנות. כעסתי ומעט התאכזבתי ממנו. כבר הייתי רגילה שהוא כל כך מתוק, ועדין, וחמוד, ו… למעשה, שכחתי שהוא גבר.
הדמעות זלגו על לחיי, אני לא יודעת למה, אני חושבת שהייתי פשוט לחוצה, דיי מוטרדת, ודיי מאוכזבת מהחוסר אחריות של עידו.
הוצאתי את הטלפון מכיסי ובידיים רועדות התחלתי להקיש את מספרה של אמא.
"היי! דניאל!" שמעתי אותו קורא מאחוריי. לא הסתובבתי אליו. לא רציתי שהוא יראה שאני בוכה ורועדת כמו משוגעת. לפתע הרגשתי את ידיו לופתות את כתפיי בעדינות , נרעדתי.
"ז…זה בסדר. אני אתקשר לאמא שלי שתבוא לקחת אותי להקרנות. א…אל תטר…יד את עצמך…" מלמלתי, מנסה להשוות לקולי יציבות, אך לשווא. רעדתי כמו משוגעת, בכיתי כמו משוגעת, ועכשיו גם נשמעתי כמו משוגעת. יופי דניאל. "לא, בואי, אני אקח אותך. אני מצטער דניאל פשוט… זו החברה החדשה שלי, יסמין. רצינו לבלות קצת זמן איכות ביחד," ראיתי איך בילתם ביחד, שיגעון. "ו…כנראה שפשוט שכחתי שאני צריך לקחת אותך." לחש את החלק האחרון. הרגשתי משהו בלב שלי נמחץ. הוא שכח אותי? אבל… אנחנו…
"טוב…" לחשתי בקור, הפעם קולי היה יציב, אך הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי. "את כועסת עליי…" מלמל, הו, אתה לא יודע כמה. "אל תדאג. אני לא כועסת. פשוט… פעם הבאה? עדיף שלא תציע לקחת אותי לטיפול אם אתה לא מתכוון לזה." אמרתי,והסתובבתי אליו, מביטה בו בעיניים דומעות אך מבט קפוא כקרח. כבר הזכרתי שאני סומכת על אנשים מהר מדי?