"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ סיפורי ערסים ~ פרק שביעי

עבר לו עוד שבוע.
אני ועידו התקרבנו מאוד, הוא מדהים. הוא תומך בי אחריי הטיפולים, אני הולכת לבית שלו הרבה, ואפילו פעם אחת הוא בא אליי הביתה, ואמא שלי כמעט התעלפה מרוב שהוא יפה.
אבל… הוא היווה רק בתור ידיד עבורי.
"אני חושב שכדאי שתחזרי לבית הספר." הוא אמר. ישבנו אצלו, צופים בסרט אקשן שלא זכרתי את שמו.
"אני חושבת שלא כדאי לך לחשוב." מלמלתי והכנסתי חופן פופקורן לפי.
הוא נהם, אני חייכתי.
"את חייבת ללמוד. אני רציני. מה תעשי כשתבריאי ותצטרכי לחפש עבודה?" שאל והביט בי, לא הבטתי בו בחזרה.
"מי אמר שאני בכלל אשרוד? כל יום אני יכולה למות." מלמלתי.
"את נורא פסימית…" הוא מלמל, גלגלתי את עיניי.
טלפון הנייד שלי צלצל, ראיתי שרשום על הצג 'אמא'.
עניתי והצמדתי את הטלפון לאוזני.
"כן, אמא?" שאלתי וראיתי שעידו מגחך, נתתי לו מרפק בצד גופו והוא השתתק.
"היי דניאל, אני בחוץ, תצאי." היא אמרה וניתקה.
"אני צריכה ללכת לטיפול…" מלמלתי וקמתי מהספה, מתחילה לסרוק את הרצפה במטרה לאתר את הנעליים שלי.
"תגידי לאמא שלך שאחר כך תקפיץ אותך אליי, תוכלי לישון במיטה שלי, אני אשמור עלייך." עידו קם גם הוא מהספה בעוד אני התיישבתי ונעלתי את נעליי.
"אני לא רוצה להכביד עלייך…" מלמלתי. זה היה נכון, לא רציתי להכביד עליו, וגם לא רציתי שירגיש שמרטף שלי.
"שטויות, אני נהנה בחברתך, ואני גם רוצה לעזור לך להחלים." אמר. קמתי מהספה, הוא משך אותי אליו וחיבק אותי, מלטף את קרחתי החלקה, דבר אשר העביר בי צמרמורת.
"אני מרגישה שאתה היחיד שמבין אותי…" מלמלתי בשקט, הוא חייך חיוך זהיר, "גם אני מרגיש ככה לפעמים, אגב, המחלה אצלי התחילה לנסוג, אני מחלים!" הוא חייך, קפצתי עליו בחיבוק גדול, מה שגרם לסחרחורת קלה לעבור בראשי, אך התעלמתי.
"אני כל כך מאושרת לשמוע, עידו!" צהלתי. לא האמנתי, זה מדהים!
"טוב, קדימה דני, יש לך טיפול לעבור, אני מחכה שתחזרי." נשק למצחי, חייכתי ויצאתי מהבית. עידו היה כמו האח הגדול השני שלי. מצאתי עוד מישהו שאני יכולה לכנות אותו 'בן משפחה'.
~
אחריי הטיפול הייתי עייפה מאוד, והבחילות קצת נרגעו. אמא לקחה אותי לעידו, והתקשרה אליו שהיינו בחוץ, בכדי שיעזור לי לעלות.
הוא יצא במהירות, חייך לעבר אימי , עזר לי לצאת מהרכב ותמך בי כשהתחלנו ללכת לעבר ביתו.
"איך הלך, אלופה?" הוא חייך, גלגלתי את עיניי .
"אני פשוט מתה מעייפות…" מלמלתי ופיהקתי.
"איזה מזל שיש לי מיטה בבית." אמר בציניות וגרם לי לגחך.
נכנסנו לביתו, וישר שעטתי אל עבר חדר השינה שלו, קפצתי למיטה, התכסתי בשמיכה ועצמתי את עיניי.
אט אט החלה לאפוף אותי השינה, והרגשתי שפתיים חמימות על מצחי, ולחישה שקטה, "לילה טוב."
~
כשהתעוררתי ריח של בישולים אפף את הבית ופתח את תיאבוני, לשם שינוי.
לא חשתי בחילה, והודתי לאלוהים על כך.
קמתי מהמיטה באיטיות, מתחילה מתקדמת אל עבר הסלון.
"בוקר טוב…" מלמלתי והתיישבתי על הספה, מתכסה בשמיכה אשר הייתה שם.
"אני במטבח!" קרא עידו מהמטבח. קמתי מהספה, השמיכה עדיין כרוכה סביבי, והתחלתי הולכת באיטיות אל עבר המטבח.
"לא ידעתי שאתה בשלן." אמרתי כשנכנסתי אל המטבח והתיישבתי על השיש.
"קר לך?" הוא שאל, משכתי בכתפיי.
"טוב לי עם השמיכה הזו." צחקקתי, הוא חייך.
"איך ישנת? את מרגישה טוב יותר?" שאל והתקרב אליי, מסדר את השמיכה על גופי.
"ישנתי מעולה, ואני רעבה." חייכתי.
הוא הנהן במרץ.
"הכנתי לך לאכול. עוד כמה דקות זה יהיה מוכן." אמר ותבלן איזה תבשיל שלא הכרתי.
"איי איי קפטן." חייכתי. הוא כל כך מדהים. תומך, עוזר, אוהב, נותן. איך זכיתי בידיד טוב כל כך?
הרגשתי כאילו הוא מכפר על כל השנים שאסי לא היה שם בשבילי, הרגשתי שכאילו … הוא האח הגדול שלי, ואסי לא, למרות שאני מעריכה את כל מה שאסי עושה למעני, לעולם לא נהיה קרובים כל כך, כמו שאני ועידו קרובים.
נ.מ עידו ~
הבטתי בדניאל, היא כל כך יפה…
היא חזקה כל כך, אני יודע שהיא תשרוד. אני מאמין בה.
"יאאלה, לאכול." חייכתי, היא חייכה לעברי בחזרה, את אותו החיוך המסנוור שלה. לא האמנתי שהיא רק בת שש עשרה. היא כל כך בוגרת… וחכמה.
התיישבנו והתחלנו לאכול. היא שיבחה אותי כל רגע כמה האוכל טעים, ושהיא לא ידעה שיש לי כישרון לבישול.
אחריי שאכלנו, התיישבנו על הספה.
"ראיתי שיש לך גיטרה בחדר. אתה מנגן?" שאלה בחיוך.
הנהנתי.
"תנגן לי משהו." ביקשה.
והנהנתי, הבאתי את הגיטרה ופשוט…
ניגנתי.