"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ סיפורי ערסים ~ פרק רביעי

נ.מ אליאור ~
לראות על הבוקר את האחות המזדיינת של אסי הרס לי את הבוקר.
ועוד היא מקיאה?! אני זה שאמור להקיא! היא אמורה לבהות בחתיך שמולה, כלומר, אני.
אסי היה נראה מהורהר, ואולי מודאג מעט. מה יש לו? כולה מקיאה.
אחריי כמה שניות היא חזרה, חיוורת יותר משהייתה לפני שהקיאה.
היא הייתה נראת כמו הקיר הלבן בכיתה שלנו.
"אני אלך כבר ברגל…" היא מלמלה ופנתה להביט בי במבט נגעל ואולי מסתייג במעט.
כלבה. שתלך לבד ברגל, אולי תיפול בדרך ותשבור יד.
"הכי טוב…" ירקתי לעברה, היא הרימה גבה.
"בעצם, אולי כדאי שאני כן אסע אתכם ברכב." אמרה בכעס, יצאה מהבית והתחילה להתקדם אל עבר המכונית.
מטומטמת.
"אחי, למה זה היה טוב?" אסי שאל, משכתי בכתפיי ויצאנו מהבית. הוא רציני? הוא זה שתמיד יורד עליה בלי שום סיבה.
דניאל חכתה לנו, שעונה על המכונית ונראת מהורהרת במעט. היא העבירה את ידה בשיערה, וקבוצת שיערות נפלה למדרכה. מה קורה כאן?
הבטתי באסי, שהביט בריכוז בדניאל.
"מה יש לה, אסי?"
נ.מ אסי ~
"זה לא עניינך, אליאור." תקפתי, מבלי להתכוון. אבל… עכשיו… אחותי הייתה הנושא הרגיש ביותר אצלי. ואני ממש לא רגיל שזה ככה. בדרך כלל אני שם עליה ועל מה שעובר עליה זין אחד גדול, אבל הפעם אני פשוט לא יכול.
אני צריך לשמור עליה, אין מישהו אחר שיכול לעשות את זה מלבדי.
"יאאלה, לאוטו." אמרתי ושלושתינו נכנסנו לרכב.
"איזה שיר בן זונה!" אליאור אמר בהתלהבות והגביר את הרדיו.
"יום אחד תבקשי שאהיה לך מכסה מפני הגשם…" שר בקולי קולות.
דווקא יש לו קול לילד הזין הזה.
"איזה שיר מכוער…" מלמלה דניאל ואני גחכתי. לא, כי השירים הרועשים שלה יותר טובים.
נ.מ דניאל ~
לא רציתי להודות, אבל השיר הזה דווקא היה דיי בסדר. חוץ מההתחלה שלו, שהייתה מגעילה. אבל אהבתי את הפיזמון… אהבתי את המשמעות של המילים. ואני בדרך כלל שונאת מזרחית.
אחריי כמה דקות הגענו לבית הספר, ירדתי מהרכב והתחלתי להתקדם במהירות אל עבר שירותי הבנות. סחרחורת נוראית תקפה אותי, בנוסף לבחילה אשר קיננה בגרוני.
השירותים היו ריקים, תודה לאל.
התיישבתי על הרצפה אשר לשם שינוי הייתה נקיה, קיפלתי את רגליי והצמדתי אותם אל חזי, קברתי את ראשי בין ידיי וניסיתי להרגע, אך לשווא. הסחרחורת רק התחזקה מרגע לרגע, השירותים הסתובבו בראשי סחור סחור.
הרגשתי את הרצפה נשמטת תחתיי, ושניות אחריי זה מצאתי את עצמי מעולפת על רצפת השירותים.
~
עיניי נפקחו באיטיות, ראייתי מטושטשת במעט. אחריי כמה שניות ראייתי התייצבה, ופניתי להביט היכן אני נמצאת. הייתי בחדר האחות בבית הספר ולצידי ישב אסי.
"התעוררת." חייך אליי חיוך מודאג במעט.
"אמא בדרך. היא באה לקחת אותך הביתה." אמר בשקט והנהנתי. רציתי רק להכנס למיטה ולישון.
לא לאכול, לא לשתות, רק אני, המיטה, השמיכה, והמוסיקה, ואני מסודרת לכל החיים הקצרים שלי.
דלת החדר נפתחה במהירות, ואחריה אמא שעטה אל תוך החדר, מבוהלת, עיניה נפוחות.
אמא שלי… בכתה? זה לא הגיוני. בחיים לא ראיתי את אמא. גם לא שגלתה על הרומן של אבא עם המנקה שלנו וכמובן, העלימה עין. אני לא חושבת שאמא אוהבת את אבא, היא נשארת איתו בכדי להעניק לנו בית יציב. לפחות מבחינה כלכלית. שאסי גילה על הרומן של אבא, הוא התפוצץ מרוב עצבים. הוא יצא מהבית בערב, וחזר רק יומיים לאחר מכן. לי לא בדיוק היה אכפת. ידעתי תמיד שבני זוג לא אוהבים לנצח, ואז בלית ברירה הם נשארים ביחד לנצח, אלא אם כן לאחד מהם יש מספיק שכל לקום ולעזוב. מה שאין לא לאמא שלי ולא לאבא שלי.
"איך את מרגישה?" היא שאלה וליטפה את פניי החיוורות ברכות. חייכתי חיוך עייף, "חפיף.". אמי חייכה ונשקה למצחי.
"את נראת עייפה, בואי נלך הביתה." אמרה, הנהנתי.
קמתי בזהירות מהמיטה הלא בדיוק נוחה, נעלתי את נעליי הסניקרס המרופטות שלי, קלעתי את שיערי לצמה דקה אשר בקושי אפשר לראות שזו צמה, קמתי ויצאתי מהחדר, נוכחת לגלות שעכשיו הפסקת עשר.
כמה זמן הייתי מעולפת?
אסי תמך בי כשהלכתי, וכשחלפנו לצד חבורת הערסים המגעילה שלו הרגשתי את המבטים הסקרניים האלה ננעצים בנו, מבטו של אליאור היה הבולט מכולם. הוא היה נראה מופתע, ודיי מסוייג. שנאתי את המבט שלו עליי. הרגשתי שהוא בוחן אותי, ובמצבי, הדבר האחרון שאני רוצה זה שיבחנו אותי ואת הגוף שלי.