"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ סיפורי ערסים ~ פרק שלישי

התעוררתי בבוקר, מפהקת ונמתחת.
לא היה לי כוח לזוז מהמיטה, אך הבחילה אשר עברה בי לא הותירה לי ברירה, וגרמה לי לקום מהמיטה בזריזות ולרוץ לאסלה, לכרוע על ברכיי ולהקיא את נשמתי.
שנאתי להקיא. בעצם, אני לא חושבת שיש בן אדם שפוי שאוהב להקיא.
גם קמתי כמה פעמים בלילה בכדי להקיא, זה היה נורא. לא יכולתי לישון בצורה נורמלית, וכנראה שככה זה יהיה למשך הזמן הקרוב.
"שוב את מקיאה? הקאת גם בלילה." שמעתי את אימי נאנחת, ושניות אחרי הרגשתי את ידיה מלטפות את גבי ומזיזות את שיערי הדליל מפניי.
חמימות הציפה אותי.
אמא אף פעם לא דאגה לי.
גם אבא אף פעם לא דאג לי.
גם אסי אף פעם לא דאג לי. כשמסתכלים על זה ככה, אף אחד לא דאג לי.
"שוב?" שמעתי את אסי ממלמל בעייפות. הרמתי את ראשי מהאסלה וקמתי מהרצפה, אמא תומכת בי.
"בוקר טוב…" מלמלתי ושטפתי את פניי בעוד אמא מכינה לי את מברשת השיניים בכך שהיא מורחת משחה עליה.
"תהיי מוכנה עוד חצי שעה, אני אקפיץ אותך." הוא מלמל בעייפות ויצא מחדר השירותים.
בעודי מצחצחת שיניים ניסיתי להבין מה השינוי שחל באמי ובאחי. הם בחיים לא דאגו לי, או עזרו לי. תמיד הייתי צריכה להתמודד לבד, עם הכול.
אחריי שצחצחתי את שיניי ושטפתי את פניי הלכתי לחדרי והתארגנתי בזריזות.
קלעתי את שיערי לצמה ארוכה ודקה, אשר במעט השרתה את המראה ששיערי מלא יותר.
פניי היו חיוורות, ושקיות היו מתחת לעיניי. הרגשתי חולה.
הייתי עייפה.
רציתי לחזור למיטה לישון, ולא לצאת ממנה ביממה הקרובה.
אבל כמובן שזה בלתי אפשרי.
תליתי את תיקי על כתפי, יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות.
"בוקר טוב." חייכה לעברי אמי, חייכתי לעברה בחזרה. היא הביטה בי במבט כאוב מעט.
"את נראת עייפה, את רוצה להשאר בבית היום?" שאלה בחשש.
"אני אהיה בסדר, תודה, אמא." אמרתי בשקט, שמה לב שמבטו של אסי נעוץ בי.
"אני אשמור עליה, אמא. דניאל, כל היום
את צמודה אליי." הוא חייך חצי חיוך.
מה לעזאזאל עובר עליו?
ממתי אכפת לו מה קורה איתי?
בדרך כלל הוא אפילו עוזר לאליאור להציק לי, להשמיץ אותי, לפגוע בי.
"אני לא צריכה את העזרה שלך, אסי." ירקתי. פניו הרצינו.
"לא שאלתי אותך." ירק בחזרה.
אמא נאנחה והניחה מולי חביתה, ירקות חתוכים וכוס מיץ תפוזים.
"תאכלי, אורן אמר שחשוב שתאכלי אוכל בריא ועשיר בוויטמינים." אמרה והתיישבה מולי.
"רק תעשי את זה זריז, עשר דקות אנחנו יוצאים." אמר אסי, שותה את הקפה שחור שלו. לא היה לי תיאבון.
הייתה לי רק בחילה שבעבעה בי, מאיימת להתפרץ החוצה בקיא מגעיל ומסריח.
"אני לא רעבה. יש לי בחילה." מלמלתי.
אמא ואסי החמיצו את פניהם.
"אז לפחות רק תשתי." אמרה אמי, הנהנתי בנוקשות ושתיתי מעט מכוס מיץ התפוזים.
דפקו על דלת הבית, ואסי צעק שפתוח.
ומי נכנס הביתה? אליאור.
מכולם, הוא.
הקיא עלה בגרוני.
רצתי לשירותים , קרסתי על רצפת השירותים מול האסלה והקאתי לתוכה .
רק ראיתי אותו, כבר מקיאה .
אומר משהו, לא?