" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק 26

פרק 26 – נוסטלגיה

הגיע הערב, ואיתו הערב בנות שלי ושל אור. את אליאור גירשתי איך שאסי ואור חזרו. כמובן שלא הספקנו להבין מה הולך בנינו.
"אני מכינה פופקורן." חייכתי והלכתי אל המטבח, מוציאה מהארון שקית פופקורן, קורעת את הניילון, ודוחפת למיקרו.
"תביאי גם קולה!" קראה מהסלון.
"כן המפקדת!" צחקתי והוצאתי את בקבוק הקולה מהמקרר, מוזגת לשתי כוסות זכוכית. זה היה לי מוזר להתחבר עם אור. עד עכשיו אני בקושי התחברתי עם בנות… אני תמיד הייתי טיפוס יותר… מתבודד.
חזרתי עם הפופקורן והכוסות קולה, והתיישבתי על הספה לצד אור, שקערת הפופקורן בין שתינו.
"איזה סרט נראה?" שאלתי ודחפתי לפי חופן פופקורן.
"לזמן את הרוע!" אמרה וצחקה צחוק מפחיד, גלגלתי את עיניי, וצחקקתי מעט.
"סבבה." אמרתי ושתיתי מעט מכוס הקולה.
"את לא פחדנית, כן?" חייכה ושמה את הסרט.
לא, אני בכלל לא פחדנית.
"סרט זה מבוסס על סיפור אמיתי" היה רשום על מסך הטלוויזיה, גיחכתי.
"הם רציני אומרים שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי? איזה מפגר יאמין לזה?" שאלתי וגלגלתי את עיניי, בדיוק אליאור ואסי נכנסו הביתה, בעוד ידו של אליאור כרוכה סביב בחורה בלונדינית גבוהה ומנופחת. פניי האדימו מכעס, וכנראה שאור ראתה את זה, והניחה את ידה על ידי, מנסה להרגיע אותי.
נשכתי את שפתי התחתונה והפנתי את מבטי חזרה אל המסך.
אליאור והבלונדה התיישבו בספה השניה, והתמזמזו.
מה שחווינו מלפני כמה שעות… זה לא אומר לו כלום?
הדמעות צרבו בעיניי.
קמתי במהירות מהספה.
"אה… אני אלך… להכין עוד פופקורן…" מלמלתי בקול רועד, עוצרת את הדמעות בקושי, ונעלמת במטבח.
שמתי עוד שקית פופקורן במיקרו, בשלב זה הדמעות כבר זלגו מעצמן.
איך יכולתי לפתח רגשות אל אחד כמוהו? איך? הוא שקרן, ומעצבן, ומגעיל, וזיין שכל.
כל העולם שלו סובב סביב הזיונים.
המיקרו צפצף והוצאתי את הפופקורן, שמתי בקערה וניסיתי להרגע. איך אני יכולה לחזור לשם? בטח הם יראו שבכיתי. הוא יראה שבכיתי…
נשמתי עמוק וחזרתי עם קערת הפופקורן אל הסלון. אליאור והפרחה עדיין התמזמזו, ועכשיו גם אור ואסי התחילו להתמזמז כאילו והחיים שלהם תלויים בזה.
שמתי את קערת הפופקורן על השולחן ויצאתי מהבית, נשכבת בערסל שבחצר. שמיים מלאי כוכבים נגלו לעיניי, וחיוך מטופש עלה על פניי כשנזכרתי באותו היום שאליאור ואני היינו בגבעת הדשא.
~פלשבאק~
"אף פעם לא הצלחתי למצוא עננים שדומים למשהו. תמיד רואים בסרטים כל מיני חיות בעננים, אני רואה רק עננים." לפתע אמרתי. למה אני מדברת איתו? אני שונאת אותו בכלל.
"הנה, תסתכלי על הענן שם." אמר והצביע על ענן אקראי.
"לפי דעתי הוא דומה לפיל, הנה, רואה? זה החדק, פה הזנב." אמר, מצביע על האיזורים אשר תיאר. לא האמנתי שזה אליאור. הנחתי את ידי על מצחו, הוא גחך, "מה את עושה, משוגעת?" הביט בי כאילו נפלתי מהשמיים.
"בדקתי אם יש לך חום." צחקתי.
~סוף פלשבאק~
או הפעם הזו שהוא שאל איפה השירותים וזה התפתח, כמו תמיד, לריב. צחקקתי לעצמי.
~פלשבאק~
"תגידי, איפה השירותים?" שאלתי כשחלפה לצידי. "בשבילך? הדשא של השכן." חייכה בהתגרות. ראבק מאיפה היא מביאה את כל היציאות המפגרות האלה?
"נו רציני?" שאלתי.
"כאילו שאתה לא יודע איפה השירותים. אתה מכיר את הבית הזה יותר טוב ממני." צחקה. יש בזה משהו…
"טוב, סעי, סעי לחבר הקוקסינל שלך." אמרתי בעצבים, היא הרימה גבה.
"עוד הוא קוקסינל, הסתכלת פעם במראה?" אמרה והלכה.
כלבה.
~סוף פלשבאק~
"עכשיו את גם צוחקת לבד?" שמעתי את קולו של אליאור מאחוריי. בשנייה הרגשתי את ליבי מנתר.
התעלמתי מדבריו והתחלתי לספור את הכוכבים אשר נצצו בשמיים השחורים.
"דניאל…" הוא אמר, נשכב לצידי.
"הא?" המהמתי, ממשיכה לספור את הכוכבים.
"אני לא בנוי לקשר רציני. אני לא רוצה לפגוע בך." הוא אמר, ידו מלטפת את הפאה שלי.
"אל תגע בי." מלמלתי, הדמעות הציפו את עיניי. אני כבר עכשיו פגועה. כבר עכשיו אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק לפגוע בי. הוא נאנח. הדמעות זלגו על לחיי.
"אני כל כך מצטער…" אמר , ידו מלטפת את לחיי.
"אתה לא, טוב לך עם הבלונדות שלך, וזה בסדר." אמרתי בשקט, מביטה בו.
"אני לא כועסת." חייכתי חיוך קטן ומזוייף. הוא העביר את אגודלו על שפתיי, צמרמורת עברה בגופי.
"אני רוצה לספר לך משהו." אמר בשקט. היינו כל כך קרובים…
נשכתי את שפתי והנהנתי.
"כשהייתי קטן, אמא שלי בגדה באבא שלי." הוא אמר, ידו מלטפת בהיסח דעת את ידי.
"אבא שלי גילה על זה. הוא היה שבור, הוא אהב אותה יותר מאת עצמו. אז בכדי לשכוח מהצרות הוא התחיל לשתות. הוא כלא את אמא שלי ואותי בבית ולא נתן לנו לצאת. הוא היה מרביץ לאמא שלי, אל מול עיניי. הבן זונה הזה…" אמר ואיגרף את ידו, הנחתי את ידי על ידו המאוגרפת, אשר נרפתה מיד.
"היא הצליחה לברוח יום אחד, כשהייתי בן ארבע עשרה, היא השאירה אותי איתו, לבד." אמר. כאב לי עליו… איך יכלו לפגוע בו כל כך? איך?
"הוא פעם אחת פוצץ אותי במכות, השכנים שמעו את הצעקות שלי, וקראו למשטרה." אמר וחייך חיוך נטול הומור.
"עד עכשיו אני גר לבד." חייך חיוך קטן. ידי ליטפה את לחיו, מבלי ששמתי לב, בכיתי.
"את כזאת בכיינית." צחק וניגב את דמעותיי ברוך שלא ידעתי שקיים בו.
"מודה באשמה." צחקקתי מבעד לדמעות וקברתי את ראשי בחזהו.
לפתע הרגשתי שלו… רק שלו. אבל ידעתי שהוא לא רוצה שאני אהיה שלו. הוא לא רוצה להיות שלי.
"יש לי רעיון משוגע." אמר, הרמתי את מבטי אליו.
"אני יודע שגילית את כל הקטע על המשפחה שלך… שאת מאומצת…" אמר בשקט, הנהנתי.
"ואני יודע שבגלל זה הלכת לפנימייה." חייך חצי חיוך, הסמקתי.
"ממתי נהיית כל כך חכם?" צחקתי, הוא גלגל את עיניו.
"אז במקום ללכת לפנימייה, תגורי איתי." חייך, ידו מלטפת את ידי. פי נפער, וכך גם עיניי.
"אתה רציני?" צחקתי.
"יותר רציני ממך, זה בטוח." גחך.
הבעתי הרצינה.
"א…אני לא יודעת. אני לא רוצה להכביד עלייך או על הפרחות שלך…" מלמלתי, הוא צחק.
"את בחיים לא תפריעי לי, משוגעת אחת." אמר וחייך, הסמקתי.
"בטוח?" שאלתי בחשש.
"בטוח." אישר.
אני צריכה לחשוב על זה… למרות שזה באמת נשמע נחמד לגור עם אליאור… לבד… אוף, דניאל, מספיק!
"אני צריכה לחשוב קצת…" אמרתי בשקט, מפנה את מבטי חזרה אל השמיים.
"אני יודע שאת חושבת שמה שקורה בנינו זה… כלום. אבל… אני מתחיל להתאהב בך, דניאל."