" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק 23

פרק 23 – נשיקת פרידה

"אמא, אבא. אני רוצה לעבור לפנימייה." אמרתי בקול צלול.
ישבנו בשולחן, אוכלים ארוחת ערב. גם אליאור היה בשולחן, אך לא היה לי אכפת. "את מדברת שטויות." צחקה אמא, מבטלת את דבריי.
איך אני בכלל יכולה לקרוא לה אמא? הרי היא לא אמא שלי. אני יודעת שזו כפיות טובה להגיד דבר אכזרי כזה, אבל גם אם אנחנו לא אותו דם, היא לא באמת גידלה אותי. היא רק לקחה אותי תחת חסותה.
היחיד שלא יכולתי להאשים אותו היה אסי. היה ברור שהוא ידע שאני מאומצת, בגלל זה הוא לא ניסה אפילו להתקרב אליי, אלא רק השמיץ והעליב אותי. אבל זה בסדר. עכשיו אני הבנתי למה הוא היה ככה, ואני לא כועסת. אני מניחה.
"אני מעדיפה להתרחק כרגע מהבית. אני אבוא הביתה רק בשבתות ולמטרת הטיפולים." אמרתי ברצינות.
היא הניחה את המזלג על השולחן, הרימה את מבטה מהצלחת והביטה בי בעיניים עצובות, ואולי מעט פוחדות.
ממה יש לה לפחד? במילא אף פעם לא אהבה אותי. רק כשחליתי התחילה לדאוג לי, לשאול לשלומי.
"את חושבת שזה יעשה לך טוב?" שאלה בתמימות.
"כן." חייכתי חצי חיוך. הם לא ידעו שאני מודעת לכך שהם לא המשפחה שלי. שאיי שם, אין לי מושג איפה, יושבת משפחה שאני אמורה להיות בה.
"אבל אני אתגעגע אלייך, דני." אמרה ליאל בעיניים נוצצות מדמעות. נאנחתי מעט, קמתי מהכיסא, כרעתי ברך ליד הכיסא שלה, והיא קפצה עליי בחיבוק. חיבקתי אותה בחזרה.
"אנחנו נפגש כל יום שישי, ונכין עוגיות ביחד ביום שבת, ונראה את הסרט האהוב עלינו, מולאן." אמרתי. אהבתי את ליאל. היא הייתה הילדה הכי מדהימה שיכולה להיות. היא אחותי בכל מצב. הקשר דם הוא לא מה שקובע כאן.
הבחנתי במבטיו החודרים של אליאור, והרגשתי את ליבי מתכווץ. איך זה יהיה בלי אליאור? בלי העקיצות האלה שלו? בלי הכינויים המטריפים?
אני מניחה שיהיה לי קשה. אבל אני אתגבר. אני מקווה.
התנתקתי מחיבוקה המוחץ של ליאל בעדינות, ונמשכתי לחיבוקו החם של אסי.
"אני אוהב אותך, אחות קטנה." לחש בשקט, מחבק אותי בחוזקה, כאילו ומפחד לעזוב.
חיבקתי אותו בחזרה. אולי במחשבה שניה, אני לא צריכה לעזוב? אולי אני צריכה להשאר כאן?
הרי אמא אוהבת אותי. אסי אוהב אותי. ליאל אוהבת אותי.
"אני חושב שזה רעיון נפלא." שמעתי את קולו של אבא, המילים יוצאות מפיו באושר.
אז כנראה שרק מי שהחשבתי אותו כאבא שלי במשך שש עשרה וחצי שנה לא אוהב אותי.
אבל זה בסדר, גם אני מעולם לא אהבתי אותו.
"תשתוק, ויקטור." מלמלה אמא בעצבים, התאפקתי לא לחייך.
ידעתי שאמא נשארת איתו רק בגלל שהיא לא רוצה שנחיה עם הורים גרושים. היא תמיד הייתה נורא רגישה בקטעים האלה.
"אל תגידי לי מה לעשות, תמר." מלמל גם אבא בקור. הם חייבים להתגרש. אני רצינית. עדיף הורים גרושים מאשר אנטרטיקה בבית.
"טוב… אני הולכת לארוז." מלמלתי וקמתי במהירות מהשולחן, עולה לחדרי בזריזות.
את האמת, שהכול כבר היה ארוז. פשוט רציתי לברוח משם הכי מהר שאפשר.
דפיקה נשמעה על דלת חדרי.
"מי זה?" שאלתי וקמתי מהמיטה, מתקדמת אל הדלת.
"אליאור." שמעתי את קולו המתנשא של אליאור מבעד לדלת. נאנחתי ופתחתי את הדלת.
הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת מאחוריו, ידו חופנת את הלחי שלי, השפלתי מבט. למה הוא עושה את זה? הוא יודע שאני לא יכולה להתנגד לעיניים היפות האלו שלו. למה פיתחתי אליו רגשות, למה?
"אל תעברי לפנימייה, בבקשה." התחנן. זו הפעם הראשונה שאיי פעם שמעתי אותו מתחנן. או מבקש משהו.
"תפסיק…" מלמלתי, הוא הרים את ראשי בעזרת שתי אצבעותיו.
"אני לא אפסיק. למה את עוברת? למה את מתחמקת ממני? מה קורה לך?" שאל, ידו מלטפת את הלחי שלי.
אני לא יכולה לספר לך אליאור… הלוואי ויכולתי.
"הנשיקה הזו הייתה טעות."
"אם הנשיקה הזו הייתה טעות, אז זו הייתה הטעות הכי יפה שאיי פעם חוויתי." אמר, מביט בעיניי.
ליבי נמס מהמילים שלו. ממתי הוא מדבר ככה? ממתי הוא כל כך עדין כלפיי?
וממתי לי אכפת ממה שהוא אומר, או עושה?
"אני חולה." לחשתי בעצב, הדמעות נצצו בעיניי. אני לא יודעת אם זה היה תירוץ, או שזה באמת מטריד אותי.
"את תבריאי." אמר וניגב דמעה חמקמקה שזלגה במורד לחיי.
"ואם לא?" שאלתי, נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה.
מה באמת יקרה אם הטיפולים יפסיקו לעבוד? והמצב שהשתפר, ידרדר שוב?
"אם לא…" הוא מלמל בשקט, עצר לדקה, מחפש את המילים הנכונות.
אבל אין כאלה.
אם לא…
~
אחריי שאליאור הלך מהחדר שלי, בטענה שאני עייפה ואני רוצה לנוח, נעלתי במהירות את נעליי ויצאתי מהבית מבלי שאף אחד יראה אותי.
בדיוק עברה מונית, וסימנתי לה לעצור.
"לאן?" שאל הנהג כשנכנסתי למונית.
"לבית החולים תל השומר, בבקשה." חייכתי חיוך קטן. הוא לא החזיר לי חיוך, והתחיל לנסוע.
ידעתי שרואים שהשיער שלי זו בעצם פאה, ושרואים שאני חולה, ולא במיטבי. אבל עדיין חבשתי את הפאה. כשהיא הסתירה את הקרחת שלי הרגשתי יותר בנוח. הרגשתי יותר… בריאה.
למרות שזה לא בדיוק היה נכון.
אחרי כרבע שעה של נסיעה שעברה בשקט מופתי, הגענו לבית החולים. הוא הוריד אותי בבניין הראשי, שילמתי לו והוא נסע.
נכנסתי לבניין המוכר כל כך, והתחלתי הולכת אל עבר המחלקה של עידו.
לא ביקרתי אותו כבר יומיים. התגעגעתי אליו. והייתי חייבת לספר לו שכנראה נפגש עכשיו רק פעמיים בשבוע. אולי שלוש, תלוי בנסיבות.
נעמדתי מול דלת חדרו, דופקת פעמיים.
"פתוח!" קול גבוהה ונשי קרא מבפנים.
ידעתי מי זו. זו הייתה יסמין. הם במערכת יחסים כבר מאותו היום שהיא ענתה לי בטלפון. ראיתי אותה פה הרבה. רוב הפעמיים אחת מאיתנו הייתה יוצאת מהחדר בוכה, בעוד עידו קורא לה לחזור פנימה.
הוא ניסה להיות אובמה או משהו. לא הצליח לו.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר. ישר פניה הפכו כועסות, לעומת פניו של עידו, שהפכו מוארות.
"דני!" צחק, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק ענקי. יסמין רטנה בכעס.
"לא באת הרבה זמן." אמר וסימן לי בידו לשבת בכיסא הפנוי לצידו. התיישבתי.
"הייתי פה מלפני יומיים." צחקתי.
"זה הרבה זמן." חייך את החיוך היפה הזה שלו.
"יש חדש?" שאלתי והנחתי את ידי על ידו, יסמין שילבה את ידיה בכעס.
"המחלה שוב מתחילה לסגת." חייך חיוך עייף.
"זה נהדר!" צהלתי. זה באמת נהדר. אז למה הוא נראה כל כך עייף, ועצוב?
"דני… נמאס לי כבר. אני הרי יודע שאני אמות בסוף." אמר בשקט, יסמין יצאה מהחדר, מרוגזת, אך הפעם הוא לא קרא לה לחזור.
"אתה לא תמות." החמצתי את פניי. הוא יותר פסימי ממני!
והוא… הוא לא כזה בדרך כלל. משהו עובר עליו.
ואז נזכרתי למה אני בעצם כאן.
המעבר לפנימייה.
"אני… אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב." אמרתי. הוא הנהן והביט בי במבט רציני.
"אני עוברת לגור בפנימייה… מרצוני." אמרתי בשקט, מביטה בפניו, בוחנת את תגובתו.
הוא בהתחלה היה נראה מופתע, אחר כך קצת כועס, ולבסוף מבין.
"למה?" שאל בשקט. מה אני אמורה להגיד לו עכשיו? שהמשפחה שלי היא לא המשפחה הביולוגית שלי? שהזמן השהייה בפנימייה, אני רוצה לחפש את ההורים האמיתיים שלי?
הרי אני לא יכולה לספר לו את זה. הוא יגיד לי שלברוח לפנימייה זה לא הפיתרון. ואני אדע שהוא צודק. אבל בכל זאת… אני צריכה את השקט שלי. זמן לעצמי. ומה רע בעצם בקצת שקט מכל העולם המטורף הזה שאני שייכת אליו?
"אני צריכה התחלה חדשה." חייכתי. עידו קימט את מצחו.
"למה? לא טוב לך פה?" שאל, וראיתי שהוא לקח את זה קצת אישית.
"זה לא קשור." החמצתי את פניי ואחזתי בידו.
"אנשים שלא טוב להם במקום מסויים צריכים התחלה חדשה." הוא אמר, מביט בי בעצב.
כמה שהוא צודק…
"לי טוב כאן. אני רק רוצה לחוות משהו חדש." אמרתי בשקט. איזה שקר…
אבל מה לעשות? אני כרגע לא מעוניינת לשתף אותו בסוד שאני שומרת לעצמי. זה אישי מדי. זה רגיש מדי.
זה כואב מדי.
"אני אתגעגע אלייך." הוא אמר, קברתי את ראשי בצווארו.
"יש לך את יסמין." גיחכתי.
"זה לא משנה את העובדה שאני אתגעגע אלייך." אמר, ידו מלטפת את שיערי המלאכותי.
הלוואי וזה היה השיער האמיתי שלי…
"גם אני אתגעגע אלייך." אמרתי באנחה קטנה, הוא צחק מעט.
"את נשמעת כמו סבתא בת תשעים עם האנחות האלה."
"תודה." גלגלתי את עיניי, הוא נשק למצחי. שוב היינו כל כך קרובים…
אבל הפעם… הפעם אליאור לא יצא לי מהראש.
התרחקתי מעידו במהירות, פניו הפכו עצובות.
"אני מתגעגע אלייך, דני." אמר בעצב. לא האמנתי שהוא אומר את זה. אחריי שבגד בי עם היסמין הזאת. גם לי יש גבול. ועידו כבר עבר את הגבול ממזמן.
"תפסיק, ועכשיו." אמרתי בכעס והתחלתי להתרוצץ בחדר, רותחת מעצבים.
"למה? למה קשה לך לשמוע שאני עדיין אוהב אותך?" שאל בקול כועס מעט.
אני המשכתי להתרוצץ בחדר.
"כי אתה פאקינג בגדת בי, עידו!" התפוצצתי. "זו לא סיבה מספיק טובה?" רעדתי מרוב זעם.
הוא שתק. ידעתי שאין לא מה להגיד. לאף אחד אין מה להגיד במצב כזה. גם לא לשקרן הטוב בעולם.
"כדאי שאני אלך." נעצרתי במקומי, העפתי בו במבט אחרון, הוא לא אמר דבר, ויצאתי מהחדר.
~
"אז… זהו?" אסי שאל. היינו בדרך לפנימייה, ברכב שלו. הוא ואליאור ישבו במושבים הקדמיים, ואני ישבתי במושבים האחוריים. אבא לא יכלה להגיע, כי לא היה מי שישמור על ליאל, ואבא נעלם כבר מלפני יומיים.
שנאתי אותו. שנאתי כל חלקיק בו. שנאתי שהוא גורם לאמא סבל. שנאתי שהוא בכלל חושב שהם לא צריכים להיות אחראים עליי.
הוא הגורם העיקרי שעזבתי את הבית הזה. את הבית המתפורר הזה.
כואב לו כל כך שאני פשוט לא נוצרתי ממנו.
"אני מניחה שכן." אמרתי. המכונית נעצרה מול הבניין הגדול והקודר. הבית החדש שלי. בערך.
"אני אבוא כבר ביום רביעי, יש לי טיפולים." אמרתי ופתחתי את דלת המכונית.
"אני אלווה אותך." נחפז אליאור ויצא מהמכונית בזריזות. אסי נאנח.
אני מבינה למה הוא נאנח, כי גם אני נאנחתי באותה השניה.
למה אליאור צריך להקשות עליי כל כך?
הוא הסיבה העיקרית שחשבתי להישאר בבית.
הלכנו במדשאת דשא ירוקה וענקית, אשר מובילה אל הבניין עצמו.
"היי." הוא אמר, ידו נוגעת בידי.
הפנתי את מבטי אליו, מביטה בעיניו.
"כן?" שאלתי בקול רועד מעט.
הוא חייך חיוך קטן והניח את ידו על עורפי, מקרב אותי אליו.
"אני צריך לעשות משהו." אמר כשחיוך קטן נמתח על פניו.
"מ-מה?" גימגמתי.
"את זה." אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי.
לא התנגדתי. התמסרתי לזרועותיו, והבנתי כמה התגעגעתי לשפתיו עד עכשיו. שפתינו נעו בהרמוניה מושלמת יחדיו.
הוא פיסק מעט את פיו, נותן לי את הרשות להכניס את לשוני לפיו ולסרוק אותו. וכך עשיתי. וגם הוא.
הלשונות שלנו שיחקו זו בזו, מגששות, חוקרות, נענות אחת לשניה.
אחריי מספר דקות התקנתקנו, הסתובבתי במהירות והתחלתי מתקדמת לבדי אל הבניין.
ידעתי שזו הייתה נשיקת הפרידה שלנו.