” יום אחד תחשבי שננצח ” ~ סיפורי ערסים ~ פרק עשרים ושתים

עבר לו כבר שבוע מאז הנשיקה המפתיעה הזאת עם אליאור. לא דיברנו עדיין, ואני לא מתכוונת לדבר איתו. אני לא זונה שלו, שהוא יכול לנשק מתי שבא לו. בכל פעם שהוא בא אלינו הביתה, הייתי מסתגרת בחדר. זאת אומרת שרוב הזמן בשבוע הזה הייתי סגורה בחדר. הטיפולים עדיין עובדים, וכנראה שיש סיכויים טובים שהמחלה תבצע נסיגה מלאה בזמן הקרוב.
"את לא מבינה שזה לא יכול להמשיך ככה?! לעזעזאל איתך!" שמעתי את אבי צועק מהסלון. הם רבים?
הם לא רבו מאז הפעם הזו שאמא גילתה שאבא ניהל רומן.
"זאת הילדה הבכורה שלך! איך אתה יכול להיות כל כך קר ודוחה?!" שמעתי את אמי צורחת גם היא. אז הם רבים עליי…
מה הפעם עשיתי?
אבל באיזשהו מקום הרגשתי חמימות מציפה את ליבי. אמא מגנה עליי? לא הייתי רגילה לזה.
היא תמיד הייתה כל כך קרה אליי…
"זאת לא הפאקינג ילדה שלך, תמר!" שאג. לפתע פחדתי שהבית יקרוס. ואז… המילים חלחלו בי.
לא הילדה שלה? אז של מי? למה הוא מתכוון?
"מאז שאימצנו אותה היא הילדה שלנו, ויקטור. מאז שהיא הייתה בת שבוע, שהשאירו אותה בבית חולים וברחו." אמרה בצעקה כועסת, זועמת.
א…ימצו אותי? מ…מה?
עוד מלפני שהבנתי את משמעות המילים שהדהדו בראשי, הדמעות מצאו את דרכן במורד לחיי. דמעה חמה ומלוחה, אחר עוד אחת.
אני מניחה שהם לא ידעו שהייתי בבית. אבל לא היה לי אכפת.
קמתי מהמיטה והוצאתי מזוודה מהארון. התחלתי מוציאה בגדים ומקפלת אותם. לאן אני אלך עכשיו? מה אני עושה?
דחסתי את ערמת הבגדים אל תוך המזוודה.
אבל למה אני עוזבת? מה אני עושה? הרי… אני חולה. אני לא יכולה לדאוג לעצמי. וגם אם אתחיל לעבוד, הטיפולים כל כך יקרים… לא יהיה לי מספיק כסף גם בשביל לשכור דירה, וגם בשביל לשלם על הטיפולים.
התיישבתי על המיטה וקברתי את ראשי בידיי. מה אני יכולה לעשות עכשיו?
המחשבות התרוצצו בראשי ללא מנוח. רעיונות באו במהירות, וכך גם נפסלו על ידי ההגיון.
איך הם לא סיפרו לי עד עכשיו? איך?
המחשבות אפפו אותי. הרגשתי מסוחררת.
ואז בא הרעיון שגרם לחיוך של תקווה להתפרס על שפתיי.