" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק עשרים ואחד

שכבתי על הדשא הרך, מבטי מופנה אל השמיים. הייתי בגינת ביתנו, והרגשתי שאני בעולם אחר. עולם בו אני ילדה בריאה. עולם בו אני יכולה לרוץ, לקפוץ, להתעמל, מבלי להתעייף אחריי דקות אחדות.
הבנתי שאני בדרכי אל העולם הזה, שהמחלה מתחילה לסגת. חיוך קטן נפרש על פניי, אך הוא ירד במהירות.
אסור להיות אופטימית. כגודל הציפיה, כגודל האכזבה. ואני לא רוצה להתאכזב.
"את נראת מהורהרת." התיישב לצידי אסי. גחכתי. "יותר מדי מהורהרת." אמרתי, ידו ליטפה את ראשי הקירח.
"את תצאי מזה. אני מאמין בך. את חזקה." חייך, נשכב לצידי.
"אני מקווה." נשכתי את שפתי התחתונה.
"אני בטוח." חייך, ואז הוסיף מיד,
"אני הולך לאליאור, מסיבה קטנה. חשבתי אולי תרצי לצאת קצת מהבית."
אמר.
נראה לו שאני במצב של מסיבה? אני אהרוס הכול. אבל… אני התייבשתי כבר בבית. אני לא יכולה להשאר בבית היום, אני בסוף אשתגע!
"אוקיי." אמרתי בשקט, מביטה בפניו.
"אני אשמור עלייך כל הערב, אני מבטיח." חייך וחיבק אותי אליו.
סמכתי עליו. ידעתי שהוא ישמור עליי. הרי, הוא האח הגדול שלי.
~
הגיע הערב.
הייתי צריכה להתארגן, ולא ידעתי מה ללבוש. כל הבגדים החגיגיים שלי היו נראים עליי כמו סחבות. בכללי נראתי כמו לכלוכית. רק חסר הנסיך, הא?
התיישבתי על המיטה, מיואשת. אסי בדיוק נכנס לחדרי, לבוש במותגי הערסים הרגילים שלו.
"מוכנה?" שאל, אבל אז העביר את מבטו עליי שוב.
"אין לי מה ללבוש. הכול גדול עליי." מלמלתי.
חוץ מזה, למה אני צריכה לצאת?
שהקרחת שלי תהיה בולטת בין כל הראשים הבלונדינים של הבנות הכוסיות שהם הזמינו?
"חשבתי על זה." חייך אסי והתיישב לצידי. רק עכשיו שמתי לב שבידו הייתה שקית.
"קחי. זה בשבילך." אמר, מביט בפניי.
חייכתי חיוך גדול וחיבקתי אותו.
"תודה! תודה! תודה!" צחקתי והבטתי בפנים השקית.
בתוך השקית היה ג'ינס משופשף בצבע בורדו, וחולצה שחורה עם מחשוף קטן. אני חושבת שהוא קנה את זה מהוליגמן קידס. לעזעזאל. ואז הבחנתי גם בפאה בצבע שחור. שהייתה דומה כל כך לשיער הקודם שלי.
"פאה!" קראתי בהפתעה. לקחתי אותה בידי ונעמדתי מול המראה, מסדרת את הפאה על ראשי. נראתי לרגע שוב אני. אותה אחת מלפני המחלה. רק יותר רזה, ואולי גם יותר חיוורת.
העברתי את ידי על הפאה אשר הייתה על ראשי וחייכתי חיוך קטן.
הסתובבתי אל אסי, וקפצתי עליו בחיבוק מוחץ. איך לא חשבתי עד עכשיו על פאה? איך?
"תודה רבה. אסי." לחשתי באוזנו והוא צחק.
"הכול אני אעשה בשבילך, אחות קטנה." אמר וליטף את ראשי, שעכשיו כבר לא היה קירח.
"אז קדימה, תתלבשי ונצא." חייך ויצא מהחדר.
לבשתי את החולצה והג'ינס, נעלי נעליי סניקרס, והבטתי במראה. הייתי נראת חיוורת מדי, אך אין מה לעשות. במייקאפ אני לא אשתמש.
יצאתי מהחדר, יורדת במדרגות, ונעמדת מול אסי.
"יפייפיה." צחק וחיבק אותי. חייכתי.
"תודה." חייכתי.
~נ.מ אליאור
ישבתי בבית, שתי כוסיות ישבו עליי, אחת על כל ברך. אלוהים בירך אותי.
"אחי!" אסי קרא לי מרחוק, לידו הייתה דניאל.
רגע, מה?
"היי, אחי." התחבקנו. פניתי להביט בדניאל. ראיתי שיש לה פאה, חייכתי חיוך קטן ומתגרה.
"תתחדשי."
"תסתום." מלמלה. היא הייתה כל כך יפה… ועם זאת, כל כך חיוורת ורזה.
"תפסת תחת מאז שיש לך שיער, הא?" חייכתי בהתגרות. אני אוהב לעצבן אותה. להוציא אותה מהכלים.
"אתה תמיד תופס תחת." מלמלה בעצבים, אמרה משהו לאסי באוזן והלכה לאיזור הבר.
מה יש לה לחפש שם?
"למה היא הלכה?" שאלתי את אסי.
רגע, למה אני שואל אותו בכלל ? מה אכפת לי?
"הולכת לחפש משהו לאכול." משך בכתפיו והלך אל עבר חבורת בלונדניות.
התחלתי להתקדם אל עבר דניאל, נעמד לצידה.
"מה?" נאנחה כשהבחינה שאני עומד לצידה.
"תסתמי. באתי לקחת שתיה." אמרתי ולקחתי בקבוק בירה.
היא נאנחה.
"אין כאן אוכל? אני רעבה, לא אכלתי מהבוקר בגלל הבחילות." מלמלה בעצבים, מחפשת בעיניה אוכל.
"בואי, אני אסדר לך משהו." אמרתי והתחלתי ללכת לכעוון המטבח, היא הולכת אחריי. רציתי שהיא תאכל משהו, שלא תהיה רעבה. היא לא אכלה כל היום, זה לא בריא.
זין! אבל למה אכפת לי בכלל?! כולה כלבה. ילדה כלבה.
"תודה…" מלמלה, הולכת אחריי.
פתחתי את המקרר, מוציא פסטה ברוטב אלפרדו, מוזג לצלחת ומכניס למיקרו.
"תודה." אמרה שוב. פניתי להביט בה.
למה היא מבקשת כל כך.הרבה פעמים תודה? זה בסדר.
"אני לא רוצה שיקרה לך משהו." חייכתי חיוך קטן. היא חייכה גם.
"אני בזמן האחרון מרגישה טוב יותר, וגם הטיפולים עובדים, אז…" משכה בכתפיה. המיקרוגל ציפצף, הוצאתי את האוכל והנחתי את הצלחת על השולחן, נוציא מזלג ושם לצד הצלחת.
היא חייכה והתיישבה אל מול הצלחת, מתחילה לאכול. התיישבתי מולה, מביט בה אוכלת. היא כל כך יפה… כל כך מדהימה… יש לה לב כל כך רחב. היא ילדה כל כך טובה. למה המחלה הזאת הייתה צריכה דווקא להגיע אליה? לפגוע בה? אבל מה שאני הכי לא מבין, זה למה בכלל אכפת לי ממנה?
"אני רואה שטעים לך." חייכתי, היא הסמיקה.
"כן. מי הכין? אמא שלך?" שאלה, מחייכת חיוך תמים.
אמא שלי…
"לא. אני הכנתי." חייכתי לעברה חיוך מזוייף, שהיא הבינה שהוא מזוייף.
"אני מצטערת." השפילה מבט. כנראה שהיא הבינה שאמא שלי זו נקודה רגישה. כמה ילדה יכולה להיות חכמה?
"תסיימי לאכול, אחר כך תוכלי ללכת לשיר קריוקי." קרצתי לה, היא חייכה חיוך ציני, "בטח, רק אני אשיר. אני שרה כמו צפרדע." מלמלה.
על מי היא עובדת? שמעתי אותה שרה את השיר שלה בחדר. אני יודע שיש לה קול מדהים.
"אני אשיר איתך." חייכתי, היא הרימה גבה, "אתה?" חייכה חיוך ציני, גלגלתי את עיניי.
"אני בטוחה שיש לך קול של אמן, אבל אני לא בקטע של דודו אהרון." חייכה בהתגרות, צחקתי.
"אני לא אוהב את דודו אהרון." אמרתי, אני באמת לא אוהב את דודו אהרון.
"אז…?" שאלה.
"אני אוהב את אייל גולן." אמרתי בגאווה, היא גילגלה את עיניה.
"אני גם לא בקטע של אייל גולן." חייכה בהתנצלות מזוייפת. כלבה.
"עברי לידר ונינט טייב, הכאב הזה, אתה מכיר?" שאלה. בטח שאני מכיר. הנהנתי.
"אז את השיר הזה אני הולכת לשיר." חייכה וקמה מהשולחן שהצלחת בידה, הלכה לכיור, ושטפה את הצלחת ואת הכלים הנוספים שהיו בכיור. הבטתי בה, לא שם לב שחיוך רך מתפרס על פניי.
~נ.מ דניאל
אחריי ששטפתי את הכלים הלכתי למפעיל הקריוקי וביקשתי לשיר, הוא אמר שאני אעלה על הבמה.
עליתי על הבמה. המוסיקה התחילה להתנגן, נשמתי את האוויר אל תוך ראותיי. אף פעם לא שרתי מול קהל. אף פעם לא ניסיתי. תמיד פחדתי, רעדתי.
~
http://m.youtube.com/watch?v=catuc5RNOas

' עד עכשיו לא נשאר דבר
תן לי סימן
הכאב שהיה נשאר
כן, כל הזמן
אתה מתרחק, כמו גל נעלם
ועל החול החם
רק המבט שמכאיב כל כך '

לפתע שמעתי קול מוכר שר איתי. קול יפה. אליאור נעמד מולי, מחייך, שר איתי. הסמקתי.
הוא שר יפה.

'כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד

בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פני
ונושם אותי, מתלהט מולי ועיני
רטובות כל כך '

לפתע הוא התקרב אליי, והרגשתי את ידו על עורפי. הרמתי אליו עיניים שואלות, אך הוא רק חייך חצי חיוך מהוסס. הרגשתי חמימות מציפה אותי. ברגע אחד רציתי להצמיד את שפתיי לשפתיו, להרגיש אותן.
אבל ידעתי שזה לא אומר לו כלום, מה שקורה כן. שבשבילו זה רק לשיר עם מלכת הקרח. מה שהוא לא יודע, שבגללו היא נמסה.
בגללו היא מלכת המים. הבטתי לעיניים היפות האלה שלו, מרגישה דברים שלא הרגשתי מלפני שניה. מה קורה כאן? מה עובר עליי? הרי זה אליאור! זה שאני כל כך שונאת, והוא שונא אותי!
אני… אני לא יכולה לחבב אותו. הרי הוא שונא אותי. הנחתי את המיקרופון על הרצפה ורצתי משם, בורחת. לימדו אותי שבכדי לפתור בעיות, צריך להתמודד. והנה אני, בוחרת לברוח.
נ.מ אליאור ~
לאן היא ברחה?! הנחתי את המיקרופון גם אני על הרצפה ורצתי אחריה. היא עמדה על המדרכה, הדמעות זולגות על לחייה, מביטה בכביש.
נעמדתי לצידה.
"מה יש לך?!" צעקתי, מה שכנראה הרתיע אותה.
הזכרתי כבר שאני דפוק?
"תעזוב אותי כבר! אני לא כוסית! אני לא אחת מהזונות שלך! לך תזיין איזו מישהי בלונדינית!" צעקה בחזרה. לא הגבתי. הבטנו אחד לשניה בעיניים. קרב מבטים כזה עוד לא היה לי.
הנחתי את ידי על לחיה. היא לא נרתעה.
"תהיי בשקט, רק לדקה." אמרתי והצמדתי את שפתיי לשפתיה.