" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרקים 19 + 20
פרק 19
משכתי בכתפיי.
"לפעמים זה בא בעקבות המחלה. זה לא משהו חריג." חייכתי חיוך קטן, ידו עדיין הייתה על מצחי, ולמען האמת, זה הרגיש טוב.
אבל… זה אליאור.
"היד." חייכתי והוא הוריד את ידו ממצחי.
"את חזקה מאוד, דניאל, את יודעת את זה?" הוא שאל, מבטו מופנה אל השמיים.
"אני משתדלת. לא תמיד אני כל כך חזקה כמו שאתה חושב." אמרתי בשקט, מביטה בפניו. הוא באמת היה הגבר הכי יפה שראיתי בחיי.
העיניים שלו… ירוקות כל כך… השיער השחור הזה.. אוף. מה קורה לי?
"את בוהה בי." צחק אליאור, הסמקתי והפנתי את מבטי.
"הופה, מלכת הקרח מסמיקה. האם אני הוזה?" אמר בתדהמה מזוייפת, גחכתי בשקט.
"אני לא כל כך קרה כמו שאתה חושב." לחשתי, ראיתי כי הוא נושך את שפתו התחתונה.
"את לא כזו נוראית." הביט בפניי, מחייך חיוך קטן.
"בניגוד אלייך." צחקתי.
נ.מ אליאור ~
חה. חשה את עצמה מצחיקה לעת זקנה. "ממש מצחיק." מלמלתי בעצבים.
"ידוע." חייכה והסיטה את מבטה אל השמיים.
לפתע הטלפון שלה צילצל. היא ענתה במהירות, מלמלה כמה דברים בדאגה וקמה מהדשא.
"לאן?" שאלתי, היא השפילה את מבטה, הדמעות זולגות על לחייה.
"לבית החולים תל השומר. עידו… עידו לא מרגיש טוב." אמרה והתחילה הולכת לכיוון השער, קמתי והלכתי אחריה.
"אני אקפיץ אותך." חייכתי חיוך קטן. ראיתי כמה היא דואגת לו, וזה קצת צבט לי בלב, אבל הייתי חייב לעזור לה.
"תודה." חייכה חיוך קטן. נכנסנו לרכב שלי ונסענו לבית החולים.
~
"עידו!" היא חיבקה אותו, הדמעות מציפות את עינייה.
"היי…" הוא לחש בקול צרוד. שנאתי אותו. גם אסי שנא אותו. אבל מה לא עושים בשביל הילדה הזאת? אפילו אני, שאני לא ממש מחבב אותה, עושה בשבילה כל מה שהיא מבקשת.
כי עם כל המגרעות שלה, היא ילדה מדהימה.
"אחי, תשאיר אותנו לבד." דרש עידו. וואלה מי הוא חושב שהוא?! אם הוא לא היה חולה הייתי הופך אותו לנכה.
"מה שתגיד…" מלמלתי בעצבים ויצאתי מהחדר בטריקת דלת.
גם כן אלה.
~נ.מ דניאל
אליאור יצא מהחדר בדרמטיות, נאנחתי. ידעתי שזה לא בסדר מה שעידו אמר לו, אבל באמת היינו צריכים לדבר, הייתי חייבת לדעת מה קורה איתו, למה הוא מאושפז בבית חולים, בקושי נושם.
"התגעגעתי אלייך." הוא העביר את ידו על פניי. צמרמורת עברה בי.
"תפסיק." אמרתי בשקט, מרחיקה את ידו מפניי. לא יכולתי לשכוח את מה שהוא עשה. איך הוא יכל להתנהג אליי בכזאת גסות? בכזה רוע?
"בבקשה… דני… אני כל כך מצטער." לחש בעצב. ראיתי שהוא מצטער, אבל זה לא אמר לי כלום. אני לא סולחת במהירות לאנשים שפוגעים בי. שלוקחים אותי כמובן מאליו. וזה מה שהוא עשה.
"אני פה רק כי אני רוצה לדעת מה קרה לך. למה אתה פה?" שאלתי, פניי רציניות. הוא נאנח.
"חלה התדרדרות. המחלה תקפה שוב. כרגע הרופאים מנסים להציל אותי, אבל שום דבר לא בטוח." אמר, מתנשם בכבדות. כאב לי עליו. הדמעות החלו זולגות על לחיי. לא משנה כמה אני כועסת עליו, אני לא רוצה שהוא ילך. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.
~
פרק 20
עבר שבוע. כל יום ביקרתי את עידו בבית החולים. אורן אמר שהטיפולים עובדים מצויין, ושיש שיפור משמעותי.
שמחתי לשמוע את זה. ואת האמת? הרגשתי מצויין. טוב, לא בדיוק מצויין, אבל הרגשתי יותר טוב. התיאבון לאט לאט חזר אליי, חוץ מהיומיים שאחריי ההקרנות. התחלתי לבקר ילדים חולים, להביא להם מתנות, לשחק איתם. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי.
~
"אני חייב לבוא איתך?" נאנח אסי.
הנהנתי, ויצאנו מהבית. הכרחתי את אסי לבוא איתי היום לבקר את הילדים. היום באנו מצויידים בהמון הפתעות, למעשה, שתי שקיות מפוצצות בשטויות.
"אליאור גם בא. אני לא הולך לבד." אמר אסי והתניע את הרכב. נאנחתי.
נמאס לי כבר שאסי כל כך תלוי באליאור. הוא מאוהב בו או משהו? מה הקטע המטריד הזה? מה הבעיה שלו לבלות קצת עם אחותו הקטנה?
"טוב, החלטה שלך." הדקתי את החגורה והוא התחיל לנסוע אל ביתו של אליאור.
אחריי חמש דקות של נסיעה, אסי שם את הטלפול שלו בידי ואמר לי לחייג לאליאור, שיצא.
"הלו?" הוא ענה. קולו היה עייף.
"היי… תצא." מלמלתי.
"עכשיו?" נאנח.
"בייבי… אל תלך…" שמעתי קול של בחורה לצידו.
"פשוט… תבוא." אמרתי וניתקתי במהירות. הרגשתי צביטה קטנה בלב. אבל למה? מה קורה לי?
אחריי חמש דקות הוא יצא, חתיך כמו תמיד, כשלצידו בלונדינית מנופחת הולכת, ידו מסביבה.
"היי." חייך ושניהם נכנסו אל המושבים האחוריים.
"אנחנו לא הולכים לחדש את הציצים שלנו." מלמלתי ואסי התחיל נוסע אל בית החולים.
"למרות שלך זה לא יכול להזיק." אמר לי אליאור, נשכתי את שפתי התחתונה.
עכשיו גם יש לו בעיה עם הציצי שלי?
"מה לעשות, לא כולנו נולדנו עם שקיות של סיליקון בציצי." מלמלתי. הבלונדינית נהמה בעצבים, ואליאור נשק לשפתיה, מרגיע אותה.
"מגעילים." מלמלתי והפנתי את מבטי לחלון.
~
הלכנו במסדרונות בית החולים.
נעמדתי מול הקבלה, הם חיכו מאחוריי.
"דניאלי!" בר, הפקידה, קמה לחבק אותי. "היי בר." צחקתי וחיבקתי אותה בחזרה.
"איך את מרגישה? באת לבקר היום ילדים?" אמרה והתיישבה חזרה במקומה.
"חל שיפור משמעותי, אני מתחילה להבריא. וכן, באתי לחלק הפתעות לילדים. איזה מחלקות היום?" שאלתי בחיוך גדול.
"המחלקות הרגילות. את… את רוצה היום גם לבקר במחלקת סרטן ילדים?" שאלה בחשש. הנהנתי. אני רוצה לשמח ילדים. אני רוצה לעשות להם טוב, גם אם זה רק למשך דקות בודדות.
"מעולה." היא אמרה ורשמה לי את שמות המחלקות ושמה את הפתק בידי.
חייכתי אליה חיוך מודה וחזרתי אליהם.
"אוקיי, נתחיל עם המחלקה הזאת." אמרתי והתחלנו ללכת לכיוון המחלקה. אני בראש, ושלושתם אחריי, נראים אבודים במעט.
נ.מ אליאור ~
הבטתי בדניאל. לא האמנתי, כמה טוב לב יש בילדה אחת? כמה אהבה היא יכותה להעניק. השארתי את הבלונדה שלא זכרתי את שמה והתקדמתי אל דניאל, הולך לצידה.
"ראיתי שאת לא מחבבת את הבלונדה שלי." אמרתי בהתגרות, היא נאנחה.
"אם רק היה לך ערך לבנות…" מלמלה.
נכנסנו למחלקת ילדים אחת שלא הבנתי את השם שלה, ודניאל דפקה על דלת אקראית.
בטח שיש לי ערך לבנות! אני מת על בנות! והן… כן, מתות עליי.
רק עכשיו שמתי לב לפניה של דניאל, עליהן היה שפם של חתולה. אוי… כמה שהיא ילדה קטנה.
אבל זה התאים לה.
"דניאל!" הילד הקטן אשר ישב על המיטה , ואמו לצידו, קם בשניות מהמיטה וחיבק אותה, בעוד היא מרימה אותו ומעמיקה את החיבוק.
לפתע חיוך רך התנוסס על פניי. מה שלא הבנתי. למה זה קורה?
"התגעגעתי אלייך, דני." הוא הניח את ראשו על כתפה, היא ליטפה את שיערו.
"גם אני התגעגעתי אלייך, שון. והבאתי לך כמה מתנות." צחקה והורידה אותו בחזרה למיטה.
"דניאלי." האם חיבקה אותה.
"היי, ריקי." דניאל חיבקה אותה בחזרה. ורק עכשיו שמתי לב. לדניאל הייתה כל כך הרבה אהבה בעיניים. כל כך הרבה רכות. היא הייתה באותו הרגע יותר יפה מכל אחת בעולם בעיניי.
"מי זה?" שאל שון והצביע עליי, דניאל חייכה והתקרבה אליי, תופסת בידי ומושכת אותי אחרייה. מה היא עושה?
"זה אליאור, הוא חבר של אח שלי." חייכה והביטה בפניי, בוחנת את תגובתי.
"היי, איש קטן." חייכתי והושטתי לו יד, הוא נתן לי כיף.
"אתה אוהב את דניאל?" הוא שאל, ראיתי שדניאל מסמיקה.
"לא… אני ודניאל רק… ידידים." נשכתי את שפתי התחתונה. ברור שרציתי יותר מזה. או שלא.
~
אחריי ששיחקנו עם שון קרוב לחצי שעה, בזמן שהבלונדה ואסי חיכו בחוץ, יצאנו מחדרו, אחריי שנתן לשנינו חיבוק ענקי והשביע אותנו שנבוא לבקר אותו מחר. זה עשה לי טוב לראות שהוא מאושר מהנוכחות שלי ושל דניאל.
"לא ידעתי שאתה כזה… מדהים." חייכה דניאל, מביטה בעיניי.
"נכון. כי ערס סטוציונר יותר מתאים לי." חייכתי חיוך מתגרה, היא הנהנה, אך כרכה את ידייה סביב צווארי.
מה קורה פה?
"תודה." אמרה בשקט וחיבקה אותי.
זו הפעם הראשונה שדניאל אהרון חיבקה אותי. וכבר חיכיתי לפעם הבאה.
תגובות (8)
לא סובלת את יום אהבה הוא יותר נכון יום האכזבה
אליאורי מאוהבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב תמשיכייייייייייייייייייייייי
בעע שונאת את יום האהבה לדעתי זה סתם יום קיטשי בלי משמעות.
סתם יום רגיל.
כמו כל הימים בערך.
וחוץ מזה אני חושבת שאם זוג מאוהב הוא לא צריך להוכיח את זה ביום אחד בשנה אלא כל השנה.
אני מחכה להמשך.
מושלם תמשיכייי
תמשיכייייייייייייייייייייייייי
תמשיכייייייי !!
בעע לא סובלת יום האהבה !! סתם קיטשי .. תמשיכי ♥
חבר שלי התגייס.. אז נפרדנו אחרי שנה ושבעה חודשים.
כל היום הזהה אני רק בוכה,
חג מטומטםם.
תמשיייכיי
תהיי חזקה 3>
תחגגי איתי את חג האהבה (:
באה לפה הרבה? (-;