" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק שבע עשרה

"מלכת הקרח." שמעתי את אליאור קורא לי. נאנחתי. עכשיו אני מלכת הקרח, מקודם הייתי קרחת, מה אני אהיה בעוד שבוע? חילזון?
"מה, אליאור?" שאלתי בעצבים. הוא לא מבין שאני לא מעוניינת לדבר איתו? שישחרר.
"בדיקת שמיעה." צחק לעצמו, אני גלגלתי את עיניי. מה, הוא ילד בן חמש?
"כל הכבוד." מלמלתי, בעוד הוא מתיישב על הספה לצידי. זה היה יום שבת, הוא ואסי יוצאים לאיזו מסיבה "מטורפת בבית של כוסית עם רגליים מפה ועד לארצות הבית." ציטוט שלהם, אגב.
הוא היה נראה טוב. יותר מדי טוב, והריח שלו שיכר אותי. מה שגרם לי להתעצבן עוד יותר. הרי, ממתיי אני חושבת שאליאור, הערס, החבר של האח הגדול שלי, נראה טוב?
ממתיי אני משתכרת מהריח שלו? זה אף פעם לא קרה לי.
~נ.מ אליאור
הבטתי בה. סעמק עם האדישות שלה, מתי היא תבין שאני לא כזה נורא? שאני לא הבן זונה שהיא חושבת שאני. טוב, בכמה מובנים אני באמת כזה, אבל אני משתדל להשתפר. בשבילה. ואני לא מבין למה אני מנסה בכלל, היא לא שמה עליי זין. וחוץ מזה, אני לא מרגיש אליה כלום.
אבל… למרות שאין לה שיער, למרות שהיא כל כך רזה, וחיוורת… היא עדיין כל כך יפה… אולי הילדה הכי יפה שאני מכיר , ואני מכיר המון בנות.
לעזעזאל, על מה אני חושב?
אני לא אומר "יפה" אני אומר, "כוסית אחושרמוטה" .
אסי ירד במדרגות, "אני מוכן, יוצאים?" שאל אותי. הנהנתי וקמתי מהספה, דניאל לא הסיטה את מבטה מהטלוויזיה.
"אומרים להתראות, מלכת הקרח." הבטתי בה.
"להתראות, צ'או, אדיוס, ביי, רק תלך כבר." מלמלה בעצבים, זורקת עליי פוקפורן מהקערה שהייתה בידה. יש לה ידע נרחב בשפות, הא?
"בוגר מאוד, לזרוק פופקורן, שיא הבגרות." מלמלתי בציניות וניערתי את חולצתי.
"אני לא שואפת להיות בוגרת. אני בעד להיות צעירה לנצח." אמרה ועשתה "פיס" עם האצבעות.
"רואים." מלמלתי.
"טוב, אפשר ללכת?" אסי נהם ברוגז. פיוז קצר, כבר אמרתי?
"אפשרי בהחלט." אמרתי ויצאנו מהבית.
~
אני כבר שעה במסיבה המחורבנת הזאת. כוסיות לא מפסיקות להדבק אליי כמו דבק שלוש שניות, אבל המוח שלי חושב על מלכת הקרח. סעמק מה קורה לי בזמן האחרון?
נהייתי כמו הנשיא, או ראש הממשלה, או המלך של מצריים, לא בקיא בחרא הזה, סיסי?
כי וואלה, לא מתאים לי להיות סיסי.
יצאתי מהמסיבה, תפסתי מונית, כי היינו עם הרכב של אסי, ועפתי לבית של דניאל ואסי. בטח אף אחד לא צבין למה אני מתנחל להם בבית, אבל אני יודע את הסיבה, ואסי יודע את הסיבה, וזה מספיק. לפחות לכרגע.
נכנסתי לבית שלהם, אפילו מבלי לדפוק, וכנראה זה מה שהלחיץ את מלכת הקרח, דניאל.
"דפוק. לפחות לדפוק אתה יכול." מלמלה וחזרה להביט במסך הטלוויזיה.
שמתי לב שהיא כבר הייתה אחריי מקלחת, לבושה בפיג'מה ארוכה , אשר עליה מתנוססת תמונה של פו הדב. שתהיה בריאה, אני רואה שהיא לקחה את "להיות ילדה לנצח" ברצינות.
עוד מעט תתחיל להפריח לי בועות סבון ולצחוק כמו מטורפת.
"אחלה פיג'מה." צחקתי והתיישבתי לצידה, היא החמיצה את פניה.
"היא הייתה נראת יותר טוב עלייך." צחקקה וקמה מהספה, מתקדמת למטבח.
"קולה, תודה!" צעקתי לעברה, מתעלם ממה שאמרה.
"קום תקח, בבקשה." אמרה, מתיישבת לצידי שבידה כוס קולה.
"תודה אהובתי." שלחתי לה נשיקה באוויר ולקחתי את כוס הקולה מידה, לוגם את כל תכולתה, היא החמיצה את פניה.
"זו הייתה השתיה שלי!" רטנה ושילבה את ידייה. דיי כבר להיות תינוקת, אוף.
"הנה, קחי." ירקתי את הקולה בחזרה והושטתי לה את הכוס, היא הפכה לאדומה מרוב כעס, מה שגרם לי לצחוק. "מצחיק." חייכה חיוך ציני, לקחה את הכוס, ושפכה ליי על הראש את כל תכולתה.
"דניאל!" צעקתי, והיא? צוחקת! כאילו עכשיו היא רואה את בדיחת המאה!
"מה את צוחקת, מה?! כושלראבק השיער!" קמתי מהספה, והיא ממשיכה להתגלגל מצחוק! עליתי לשירותים והתחלתי מרטיב את שיערי. סעמק! מה הילדה הזאת עושה לי?! אחריי שניקיתי אותו מהקולה המזויינת הזאת, ניגבתי את שיערי וירדתי בחזרה לסלון, מביט בדניאל שצחוקה נרגע, ואיך שראתה אותי, שוב התחילה להתגלגל מצחוק!
רתחתי מזעם. הלכתי למטבח, לקחתי בקבוק קולה, נעמדתי לצידה וחייכתי.
"שלא. תעז." הזהירה אותי, מבטה מאיים ודיי מפחיד, אני חייב לציין.
"כמה שאת הולכת להיות דביקה." חייכתי בהתגרות, סובבתי את הפקק וזרקתי אותו על הרצפה, חש במערב הפרוע. "תזהר." איימה. אבל מה אכפת לי? שפכתי עליה את כל הבקבוק, בעוד היא המומה, דביקה, ומלאה בקולה. התחלתי לצחוק ללא הפסקה, בעוד היא נהיית אדומה יותר ויותר.
או – או
"אליאור!"