" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק 12 + 13

בשבילכן אהובות שלי, שני פרקים 3>
אוהבת אתכן! קריאה נעימה ❤

פרק 12
~
אני כזאת מפגרת… למה אמרתי לו את זה? עכשיו בטוח הוא יתרחק ממני.
התרחקתי ממנו במהירות, יצאתי מהבית, שוכחת את כל חפציי בביתו, יוצאת אל גשם הזלעפות אשר הוטח עליי בחוזקה, הדמעות זולגות על לחיי.
איך אני תמיד מגיעה למצב שאני בוכה בגשם?
"דניאל!" שמעתי אותו קורא מאחוריי, קפאתי. כל גופי היה דרוך, בעוד לדמעות חיים משל עצמן, לא מפסיקות לרגע. עידו נעמד מולי, רטוב, מתנשף. הוא כל כך יפה…
"גם אני רוצה אותך לעצמי, דניאל!" קרא במהירות. לחיי הוורידו. הרמתי את מבטי אשר היה מושפל, מביטה בעיניו.
הוא הצמיד אותי אליו, ובתנועה חדה הצמיד את שפתיו לשפתיי.
הקרקע נשמטה תחתיי, הרגשתי כאילו וריחפתי. נשיקה בגשם, עם זה שאת מתחילה לפתח אליו רגשות עזים, יש יותר רומנטי ומדהים מזה? שפתיו ריפרפו על שפתיי בהרמוניה מושלמת, ידיו נכרכו סביב מותניי, בעוד ידיי נכרכות סביב צווארו ומצמידות אותו אליי עוד יותר. לא האמנתי שזה קורה. הרגשתי כאילו ואני בתוך חלום, ותכף אני אתעורר וכל הדבר המדהים הזה יעלם. אמנם עוד לא אהבתי אותו, ולא הייתי מאוהבת, אבל הרגשתי שיכול לצאת מהקשר הזה משהו נפלא. משהו קסום. אחריי כמה דקות התנתקנו, מתנשפים, רטובים, מחייכים. לחיי היו סמוקות. "אני רוצה שנקח את זה לאט." הוא אמר, מלטף את לחיי. הנהנתי. גם אני רציתי לקחת את זה לאט. לא ידעתי בכלל מה אני מרגישה כלפיו, לא ידעתי אם זה אמיתי או אשליה. רק ידעתי שאני רוצה אותו לידי.
פרק 13

~
שכבתי על המיטה בחדרי, בוהה בתקרה. מחשבותיי היו כולן שייכות לעידו. לא ידעתי מה הולך לקרות ביני לבינו. אני יודעת שלא הייתי מאוהבת, אולי יותר בכיוון של מחבבת, ובגלל זה בחלטנו לקחת את הדברים לאט לאט, בקצב של צב.
טוב, לא צריך להגזים, אבל משהו באיזור, אולי חלזון.
דפקו על דלת חדרי.
"פתוח!" קראתי, הדלת נפתחה.
"ארוחת ערב." חייך לעברי אסי. הנהנתי וקמתי מהמיטה, הולכת אחריו לכיוון המטבח.
כשנכנסתי למטבח, הבטתי במי שישב בשולחן. אמא, אבא, ליאל הקטנה, אסי ו… איך לא, אליאור.
כעס בעבע בי. הוא חייב להתנחל כאן כאילו הוא חלק מהמשפחה? רק מלראות אותו עולה לי החום ומתחילה לי סחרחורת.
וכמובן שהמקום הפנוי היחיד נשאר לצידו. יאיי לי. התיישבתי לצידו, מתרחקת עם הכיסא. "נגעלת ממני, גברת אהרון?" אליאור הרים גבה, גלגלתי את עיניי. "יותר לכיוון של רוצה לרסס עלייך ספליט נגד ג'וקים." חייכתי חיוך מתגרה, הוא החמיץ את פניו.
"קירחת, קצת שקט לא יזיק." מלמל בעצבים. "זה הכי טוב שלך? חשבתי שאתה מומחה בלרדת עליי." גחכתי, הוא גלגל את עיניו. "לא שמעתם את המשפט לא מדברים בזמן הארוחה?" רטן אסי. "מכירה, אבל שיבשת אותו קצת." צחקתי. "אז איך אומרים?" שאל בתמיהה. "אין משיחין בשעת הסעודה." קרצתי לו, הוא גלגל את עיניו. כן, ככה בערך הייתה נראת ארוחת ערב בבית משפחת אהרון. אבא כל הזמן שתק. וכמוהו גם אמא, ליאל דיברה לעצמה רוב הזמן והאכילה את הבובות שלה, אני ואליאור רבנו, ואסי היה המגשר. בערך. צלצול הטלפון שלי קטע את הריב ביני לבין אליאור, הצצתי בהצג וראיתי שזה עידו. "דקה באה." חייכתי וקמתי מהכיסא, הולכת לצד.
עניתי והצמדתי את הטלפון לאוזני.
"הלו?"
נ. מ אליאור ~
קמתי והלכתי להשתין. לפתע שמעתי את דניאל צוחקת ומדברת עם מישהו בטלפון. שאני אפספס חדשות חמות?
"סתם… ארוחת ערב." היא צחקקה.
"לא רציני, אתה יותר חשוב מסלט לא מתובל." אמרה שוב. הבנתי שכנראה שהיא מדברת עם עידו. לפי מה שהבנתי היא חברה של הקוקסינל הזה.
"אולי יותר מאוחר…" אמרה בהיסוס לפתע. "חייבת ללכת, ביי." נתקה והחלה מתקדמת לכיווני. "תגידי, איפה השירותים?" שאלתי כשחלפה לצידי. "בשבילך? הדשא של השכן." חייכה בהתגרות. ראבק מאיפה היא מביאה את כל היציאות המפגרות האלה?
"נו רציני?" שאלתי.
"כאילו שאתה לא יודע איפה השירותים. אתה מכיר את הבית הזה יותר טוב ממני." צחקה. יש בזה משהו…
"טוב, סעי, סעי לחבר הקוקסינל שלך." אמרתי בעצבים, היא הרימה גבה.
"עוד הוא קוקסינל, הסתכלת פעם במראה?" אמרה והלכה.
כלבה.