"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ סיפורי ערסים ~ פרק חמש עשרה

שכבתי במיטה בחדרי, הדמעות שוטפות את עיניי. הטיפולים לא עובדים, עידו הוא לא מי שחשבתי שהוא, לא נשאר לי אף אחד בעולם הזה.
~ שעתיים קודם
"למה את לעזאזאל לא מסוגלת להגיד לי שאת אוהבת אותי?!" עידו שאג, אני רעדתי. לא אהבתי אותו עדיין. בגלל זה לא אמרתי לו כלום.
"תפסיק." לחשתי, הדמעות זולגות על לחיי.
"אני לא אפסיק. צאי מכאן." הוא אמר ופתח את הדלת. הדמעות זולגות על לחיי, יצאתי במהירות מהדלת והוא טרק אותה אחריי. אני יודעת שהוא נפגע, אבל גם יש דרך להראות רגשות.
התחלתי הולכת אל עבר הבית שלי כשקיבלתי את שיחת הטלפון מאורן. הוא… הוא אמר שלטיפולים אין עדיין השפעה. נכנסתי הביתה, טורקת את הדלת אחריי.
"מישהי פה במחזור…" אליאור מלמל , הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי, הבעת פניו השתנתה.
"אין לי בכלל מחזור. הסרטן הפסיק אותו." אמרתי ביובש, התחלתי עולה אל החדר.
הטלפון התחיל לצלצל, ראיתי על הצג 'עידו'.
"הלו?" עניתי בשקט.
"עידו מוסר לך שהוא לא מעוניין לדבר איתך יותר." קולה של יסמין בקע.
"תמסרי לו שילך להזדיין." ניתקתי, הדמעות שוטפות את עיניי. אז זה העניין? עכשיו יסמין היא חברה שלו? רק בגלל שאני עדיין לא אוהבת אותו?! אהבה זה משהו שנבנה לאט לאט! לא תוך שבועיים!
אמנם לא אהבתי אותו, אך בהחלט הרגשתי כלפיו משהו. אני לא סתם מתנשקת עם גברים. אני לא יסמין.
קברתי את ראשי בתוך הכרית ובכיתי לתוכה. הייתי חייבת להוציא את הכאב שלי איכשהו. "דניאל?" אמי נכנסה לחדר, לא פניתי להביט בה.
"זה לא זמן טוב להטפות מוסר, אמא." רטנתי. היא נאנחה.
"רק רציתי לדעת למה את בוכה." הרגשתי אותה מתיישבת לצידי ומלטפת את קרחתי.
"כי…" נשכתי את שפתי התחתונה והרמתי את ראשי מהכרית.
"עידו… זרק אותי. וכבר עכשיו הוא עם מישהי אחרת." ייבבתי.
"אוי… ילדה שלי." היא חיבקה אותי אליה, נותנת לי להתפרק ולהוציא הכול החוצה.
נ.מ אסי ~
אוזני הייתה צמודה לדלת חדרה של דניאל. איזה בן זונה. זרק אותה וישר הולך לזיין אחרות? ולמה הוא בכלל זרק אותה? מי היה רוצה לזרוק ילדה כמוהה? היא ילדה מדהימה. היא האחות הקטנה הכי טובה שיש. לקחתי את המפתחות, ירדתי לסלון.
"אחי, אני הולך לסדר כמה עניינים," אמרתי, "רוצה לבוא?" שאלתי. הוא הביט בי כאילו נפלתי מהשמיים.
"אלו עניינים?" שאל, מבטו מסוקרן.
"לפרק את הקוקסינל עידו. הוא זרק אותה ועכשיו הלך לזיין מישהי אחרת." החמצתמ את פניי, ואליאור, להפתעתי, החמיץ את פניו גם הוא.
"בוא נלך."