" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק ארבע עשרה

ישבתי על הספה אצל עידו, צופה בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי, בובספוג.
"אני לא מאמין שאת רואה את זה." צחק עידו והתיישב לצידי, אני נכנסת בין זרועותיו והוא מחבק אותי אליו.
"זה מצחיק. אני אוהבת את התוכנית הזאת. " חייכתי. הייתי אחריי טיפול, ולא הייתי בדיוק במיטבי.
"ואני אוהב אותך." הוא לחש באוזני, לחיי הוורידו, המשכתי לשתוק. לא יכלתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, אני לא יכולה להשלות אותו לחינם. אני אמנם מחבבת אותו… אבל זו עדיין לא אהבה.
"אני מבין…" הוא לחש. ראיתי את העצב בעיניו, שמעתי אותו גם בקולו.
הסטתי את מבטי מהטלוויזיה, הבטתי בעיניו, "אתה הבן אדם הכי חשוב לי בעולם." לחשתי בשקט. זה ממש לא היה שקר. הוא באמת היה הבן אדם הכי חשוב לי בעולם כולו.
"באמת?" הוא חייך חיוך קטן ומלא תקווה.
"בערך." חייכתי חיוך מתגרה, הוא גלגל את עיניו.
"בואי נלך לאכול."
~
אחריי שאני ועידו אכלנו וראינו עוד פרק של בובספוג, הוא לקח אותי הביתה.
"ביי." חייכתי לעברו, הוא נשק לשפתיי נשיקה קטנה ויצאתי מהרכב.
נכנסתי לבית, וכמובן, ראיתי את אסי, אליאור, ועוד כמה חברים שלהם יושבים בסלון, רואים כדורגל ומפצחים גרעינים. "איך היה אצל הקוקסינל, קרחת?" שאל אותי אליאור. נאנחתי, הנדתי בראשי כלא מאמינה והתחלתי עולה אל עבר חדרי. התיישבתי על המיטה, לקחתי בידי את הגיטרה אשר שכבה על המיטה גם היא, והתחלתי מנגנת ושרה.
'בים של דאגות,
בים של אכזבות,
הנה אני, מנסה
לעמוד. '
נ.מ אליאור ~
הקרחת עלתה לחדר שלה, עליתי לשירותים שלצד החדר שלה, ואז שמעתי נגינת גיטרה וקול חלוש שר.
הצמדתי את אוזני אל הדלת, מקשיב,
'הימים לא פוסקים,
הכאב נמשך,
להיות חזקה, לפעמים
זה קשה כל כך.'

'בין מילים שאכתוב,
אל מנגינות שלא אחשוב,
הנה אני, מנסה לעמוד,
בין כל הצרות, שאותי
לא עוזבות.'
לא האמנתי שהקרחת כתבה, שרה, הלחינה ומנגנת את השיר הזה.
ירדתי לסלון במהירות, מתיישב על הספה, מביט בטלוויזיה.
יש כישרון לקירחת, יש כישרון.