" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ אפילוג

אפילוג
—-
"נו כבר תזיזי את התחת." אליאור אמר לי, והרגשתי את ידו מפליקה לישבני, קפצתי במהירות והסתובבתי אליו.
"אליאור!" רטנתי והוא רק צחק וחיבק אותי אליו. אליאור החליט שהיום, כשאני בחודש רביעי, מתעייפת כל חמש דקות, הוא מלמד אותי לשחק כדורגל.
כן, בטח…
"אנחנו כבר שבע שנים ביחד ועד היום לא לימדתי אותך לשחק כדורגל, ידעתי שהייתי צריך לעשות את זה לפני שהכנסתי אותך להריון," חייך בהתגרות, החמצתי את פניי, מניחה את ידי על בטני העגלגלה במעט, "יש לך בעיה עם בוטן?" הרמתי גבה, הוא חייך, "אין לי בעיה עם מסי, אני אוהב אותו." הוא חייך והניח את ידו על בטני, פי נשמט לרצפה.
"איך קראת לו?" כיווצתי את גבותיי, מביטה בו.
"אה… מסי…?" שאל בחשש.
מסי, הא?
"חשבתי על השם עידו, מה דעתך?" חייכתי בהתגרות, ידעתי שהוא שונא את עידו.
אז כיום, עידו ויסמין עדיין ביחד, אני והוא מדברים מפעם לפעם, לא יותר מדי. הוא הבריא, כפי שבוודאי נחשתם.
"על גופתי המתה." הוא ירק בלעג וזלזול, חייכתי בהתגרות.
"אז נקרא לו עידו." צחקתי.
אליאור נשכב על הדשא ומשך אותי כך שאשכב מעליו. הסמקתי.
"את יפייפיה, דני." הוא אמר, ידו מלטפת את שיערי.
אז כן, גם השיער גדל בסופו של דבר.
"גם אתה לא רע, אלי." חייכתי, הוא החמיץ את פניו, "אלי?" שאל בגועל, צחקתי.
"אלי."
"אלי תקראי לבן שלך."
"אבל כבר סיכמנו שנקרא לו עידו."
"תזהרי."
"ממה?"
"מזה." אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי.
למדתי מהחיים דבר אחד ומשמעותי ביותר, הדברים הכי טובים בחיים, מגיעים ברגעים הכי לא צפויים.
כמו אליאור.