יהלום

מצטערת, לחשתי. מגיע לך טוב יותר.
אתה לא האמנת. את זורקת אותי? ביום האהבה? שאלת בתדהמה.
לא. עניתי. אני זורקת את עצמי.
אתה טוב מידי בשבילי, המשכתי. ומה שלא ידעת הוא, שאני באמת ובתמים חושבת ככה.
מההתחלה לא הבנתי מה מצאת בי. מה יש לך, הבחור הכי טוב לך ואכפתי שאני מכירה, לחפש אצל מישהי כמוני שאין לה כלום להציע. אתה מיוחד, חתיך ומסמר החברה, ואני… לא. אני סתם עוד פרח קיר שאף אחד לא רואה.
תמיד הסתכלתי עליך ועל החברים סביבך בקנאה, מנסה להבין מה יש בכם שאין בי. תמיד רציתי להיות כמוכם. אהובה, אהודה, מקובלת. אבל בשלב מסויים הבנתי שזה לא אפשרי, וזה פשוט הגורל שלי להמשיך להיות שקופה. לא היו לי הרבה חברים, לא הייתי יוצאת הרבה מהבית. חיים משעממים שחוזרים על עצמם, בלי שום ריגוש או משהו שובר שגרה לצפות לו.
ואז אתה הגעת. כלומר, היית שם כל הזמן, אבל פתאום משום מקום התחלת להתעניין בי. כששמעתי ששבוע קודם לכן נפרדת מהחברה הבלונדינית והעשירה שלך הנחתי שאתה רק מחפש אנשים חדשים להסתובב איתם עכשיו, וניסיתי להבהיר שאני לא מעוניינת. לא הייתי מוכנה למכור את טיפת הכבוד העצמי שעוד הייתה לי רק בשביל להיות איתך כמה רגעים, בידיעה שעוד יום או יומיים אתה והבלונדה תחזרו להיות יחד ואני אחזור להיות נובאדי בשבילך.
אבל אתה לא ויתרת. כל יום היית מציע לי טרמפ הביתה ואני הייתי מסרבת. היית מגיע אליי למסעדה ומבקש מהאחמ"ש שדווקא אני אמלצר אותך, ולמרות היחס הקר שלי אליך היית משאיר לי פרח על השולחן.
כולם היו בשוק, שאני, פרח הקיר שלא שווה כלום, מעזה לדחות מישהו כמוך שכל שאר הבנות נמסות במקום ברגע שרק מחייך לכיוונן. אבל אני לא רציתי. ידעתי שאתה לא באמת רוצה אותי, כי אין לך באמת מה לחפש בי. ידעתי שבעיניך זה רק אתגר, משחק שאתה רוצה לנצח בו. ולא הסכמתי להיות חיילת במשחק הזה.
ואז, ביום ההוא, הבנתי.

היום ההוא התחיל כיום הכי גרוע בחיי. יצאתי ממשמרת ארוכה שרק חיכיתי שתגמר, וגיליתי שגנבו לי את האופניים, מה שאומר שאאלץ ללכת ברגל חצי שעה הביתה. ואם זה לא הספיק, ברגע שהתחלתי ללכת התחיל לרדת גשם, ולי לא היו מטריה או מעיל.
הרגשתי חרא. הדבר היחיד שרציתי היה לחזור הביתה ולישון יומיים רצוף, לשקוע בדיכאון. אבל אז, בעודי רצה, שמעתי קול מוכר. הקול שלך.
נשבעת שלא התכוונתי לצוטט או משהו. באמת. אבל איכשהו, תוך דקה עמדתי בגבי לקיר של החנות הקרובה, צמודה לדלת, כשאתה מעברו השני של הקיר.
אני לא מאמין. אמר מישהו. החבר הכי טוב שלך.
אחי, אמר עוד אחד בקול מודאג, אתה איבדת את זה לגמרי. יש לך כל מה שבן אדם יכול לבקש, מה עוד אתה רוצה?
אותה, לחשת בקול שקט שהעביר בי צמרמורת.
אתה זרקת *אותה* בשביל מישהי כמוה? קרא חבר שלישי. אתה מחליף זהב טהור לא בכסף, בפלסטיק! אתה מבין מה אתה אומר פה?
אתם טועים. אמרת בקול בטוח. אתם לא רואים את מה שאני רואה. נכון, ההיא הייתה זהב טהור. אבל זאת היא יהלום. ושום דבר לא משתווה ליהלום אמיתי, גם אם הוא לא הכי מבריק שיש ולא כולם מודעים ליופי שלו. גם אם אני היחיד שרואה את היהלום הזה, לא אכפת לי. אני רוצה אותו אצלי. אני משוגע עליה, ואני רוצה אותה איתי.
אבל היא לא רוצה, אמר הראשון בנימה עוקצנית משהו. אולי היא לא כזאת יהלום. אולי כדאי לך לעזוב את זה וזהו.
אני לא אעזוב עד שהיא לא תסכים. אמרת בעקשנות. אני הולך לנסות מחר שוב, ונראה מה יהיה.
ואז שמעתי את הצעדים שלכם מתקרבים לדלת. כשיצאתם, כבר לא הייתי שם.
למחרת בבוקר, לא הצלחתי להתרכז. עשיתי את כל הטעויות האפשריות, עד שהאחמ"ש התייאש מלהתנצל בפני לקוחות ושלח אותי לנוח קצת. שם ישבתי, מחזיקה בקבוק מים בידיים רועדות, והדברים שאמרת אתמול צפים במחשבותיי.
יכול להיות, אולי, שאתה באמת באמת אוהב אותי? שזרקת מישהי כמוה – בשבילי?
אל תחיי באשליות, גערתי בעצמי. מי אמר שהוא דיבר עלייך? את, יהלום? נו באמת.
אבל איכשהו, אפילו ההלקאה העצמית לא פוגגה לי את התקוות. אולי, אולי…
אולי אפשר להחזיר לעצמי את הבטחון בבני אדם? או לפחות, בבן אחד מסויים אחד?
דפיקה על הקיר מאחוריי קטעה את מחשבותיי באחת. כשהסתובבתי, ראיתי אותך עומד שם.
היי, חייכת במבוכה. אמרו לי שאת פה, אז חשבתי אולי תהיי פנויה לדבר איתי. יש לך דקה?
קמתי מהר. גוש מעורבב של מילים תקועות, פחד ותקווה חסם לי את הגרון. המוח לי הפך לג'לי, לא היה לי מושג מה לענות או איך להגיב. דווקא עכשיו??
אל תשלי את עצמך. במקרה שמעת שיחה לא לך, וכבר קפצת למסקנות? תירגעי.
הנהנתי פעם אחת, אבל נשארתי במקומי. לא הצלחתי לגרום לרגליי להתקרב אליו.
הוא התרחק מהקיר והתקרב אליי. השפלתי מבט.
תסתכלי עליי רגע, לחשת. בבקשה.
ברגע שההצטלבו מבטינו, ידעתי. ידעתי שזה הכי אמיתי שיש.
והסכמתי.
מאז כל יום הוא חוויה. אתה דואג שלא אשתעמם לרגע, שתמיד יהיה לי כיף. מעולם לא התייחסת אליי כאל מישהי פחותה ממך, למרות מה שכולם מסביב גורמים לך ולי להרגיש.
החיים שלי הפכו לגן עדן, בזכותך.

מצטערת, לחשתי. מגיע לך טוב יותר.
אתה לא האמנת. את זורקת אותי? ביום האהבה? שאלת בתדהמה.
לא. עניתי. אני זורקת את עצמי.
אתה טוב מידי בשבילי, המשכתי. ומה שלא ידעת הוא, שאני באמת ובתמים חושבת ככה.
מההתחלה לא הבנתי מה מצאת בי. מה יש לך, הבחור הכי טוב לך ואכפתי שאני מכירה, לחפש אצל מישהי כמוני שאין לה כלום להציע. אתה מיוחד, חתיך ומסמר החברה, ואני… לא. אני סתם עוד פרח קיר שאף אחד לא רואה.
ואז לקחת צעד קדימה והעלמת את המרחק בנינו. הפרחים והשוקולדים שהבאת לי הביטו בי ממקומם על המיטה. האצבעות שלך תפסו לי את הסנטר והרימו אותו למעלה, בעדינות אך בעקשנות האופיינית.
תסתכלי עליי רגע, לחשת. בבקשה.
המילים האלה. הבטתי בו.
לא אכפת לי מה אחרים חושבים, אמרת. את יהלום. היהלום שלי. ואני לא אשחרר אותך לעולם.
נישקת אותי. הנשיקה המי יודע כמה שלנו, אבל התרגשתי בדיוק כמו בפעם הראשונה. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא עד תום באהבתי אליך, איך הפחד שתבין שהחברים שלך צדקו ותעזוב אותי ממלא את כולי. אני באמת באמת אוהבת אותך, כמו שמעולם לא אהבתי אף אחד אי פעם. נלחמת עליי, למרות שלא הייתי שווה אתזה. נלחמת בי, נלחמת בחברים שלך, נלחמת בעולם כולו. והצלחת. אתה והעקשנות שלך.

ואז התכופפת. לרגע לא הבנתי מה אתה עושה.
רכנת שם, ברך אחת צמודה לרצפה והשניה באוויר.
הכנסת יד לכיס. כשהוצאת אותה היא החזיקה קופסא קטנה. אדומה.
פתחת אותה, והרמת ידך להראות לי מה יש בפנים.
יהלום.
טבעת יהלום נוצצת.
התנשאי לי?