יד הגורל

הקדמה:
לכל אחד בעולם יש כיתוב על פרק היד. חלקם קצרים, וחלקם ארוכים. לרוב הם משפטים די רנדומלים.
"אפשר לעזור?"
"היי. שמי הוא.."
"אופס! סליחה.."
המשפטים האלה, הם המילים הראשונות שיגיד לך החלק השני שלך. הוא לא חייב להיות בן או בת הזוג שלך לעתיד. זה יכול להיות החבר הכי טוב שלך, שלעולם לא יעזוב אותך. אבל זו תמיד תהיה הנפש התאומה שלך.
אך לפעמים, הגורל פשוט אכזר כי על פרק היד של ג'יין, במקום שיהיה כתוב משפט מקסים וצ'יזי כמו הכיתוב של ההורים שלה "אפשר להזמין אותך לרקוד? ו – רק אם אתה לא מפחד שאדרוך עליך".
על פרק היד שלה מופיע המשפט הכי נורא והכי דוחה שאפשר לחשוב עליו כשאתה פוגש בנפש התאומה שלך.
ולכן, זה לא מפתיע שבמקום לחפש את הנפש התאומה שלה כמו שאר האנשים בעולם, היא מעדיפה להמשיך בחייה ולהתעלם מהאפס ההוא לנצח. כי היא יודעת שהיא אינה מעוניינת בשום קשר עם מי שאמור להיות הנפש התאומה שלה.
למען האמת, היא תעשה הכל כדי להתחמק ממנו, אבל כבר הזכרתי שלפעמים הגורל אכזר?

ג'יין הביטה בתדהמה בשעון הכסף החדש. הוא הצביע על השעה 20:13. רק לפני שלושת רבעי שעה היא נכנסה הביתה וחשבה איזה יום הולדת גרוע. היא לא ידעה מה הולך לקרות. קריאת "ה-פ-ת-ע-ה" שהפתיעה אותה וקונפטי שנפל עליה מכל צדדיה. סבא וסבתא שלה היו שם. גם אמא, אבא וכל הדודים. לזה היא לא ציפתה. אבל.. שעון? כסף? איך אמא שלה הצליחה להשיג כזה סכום גדול? כולם בירכו אותה ב"מזל טוב" והיא קיבלה המון מתנות. אבל למה שיקרה כמה ימים אחר כך, היא בכלל לא ציפתה.
"בואי חמודה, שבי פה" אמא שלה אמרה לה והובילה אותה לכיסא מעוטר בפרחים מהגינה. "שלום לכולם! תודה לכל מי שהגיע מרחוק ומקרוב" אמרה אמה של ג'יין לכולם, למרות שהמסיבה הייתה צנועה מאוד ולא הגיעו כל כך הרבה אנשים. "ג'יין שלי, יקרה. היום הגעת לגיל 16. כשהמילים על פרק ידך יתבהרו, תדעי מיהו הנפש התאומה שלך, תצאי למסע גדול ומפחיד, לא פיזי כמובן אלא נפשי אך תמיד תדעי, אני ואביך, תמיד נאהב אותך. אלה לא מילות פרידה אלא מילות חיזוק. כל בני משפחתה של ג'יין מחאו כפיים. גם היא. היא הבינה מה הולך לקרות עוד כמה ימים. האותיות, הכתובות על פרק ידה ועד עכשיו מטושטשות ומוכתמות, יתבהרו. והיא תהיה צריכה למצוא את הנפש התאומה שלה. אבל אמא שלה לא סיימה.
"אלה היו המילים שאימי אמרה לי לפני 15 שנה. הן חקוקות אצלי בזיכרון. אני מקווה שגם אצלך הן יהיו. רק כעבור שש שנים שהלכתי לנשף ששינה את חיי. הנשף בו פגשתי את סער" היא חייכה והביטה באבא של ג'יין. עוד מחיאות כפיים. עכשיו המתנות. כולם יודעים את זה. היא קיבלה זר חדש, שמלה חדשה, שגם הפתיעה אותה ולבסוף, שעון הכסף.
"מ..מה? איך?" היא שאלה את אמא שלה, תמר. היא רק חייכה והלכה למטבח הקטן. ג'יין הייתה בעננים. סוף הערב עבר בנימים והשיחה קלחה. על בית הספר, החברות. ב 21:52 לפי השעון החדש, כולם הלכו והשאירו את ג'יין ממוטטת מעייפות. היא חייכה לעבר אמה, שניקתה את הסלון הזערורי ועלתה לחדר השינה שלה. הוא היה קטן וצפוף, אך בכל זאת תחושת נעימות שררה בו. מהמיטה הסגולה והקטנה, עד הארון, שרק לפני כמה ימים תיקנו אותו. היא התקלחה במהירות ונכנסה למיטה כשחיוך על פניה. היא נרדמה בקלות וחלמה על שעוני כסף ואריזות מתנה.
בבוקר, אחרי שהתארגנה היא לבשה גופייה לבנה וחצאית קצרה וורדה וירדה למטה. לא לפני שענדה את שעון הכסף הנוצץ. רגע לפני שסיימה לרדת בגרם המדרגות האחרון, היא הביטה בפרק ידה הימנית. חוץ מכמה אותיות שבלטו קצת יותר. כלום. היא נאנחה וחשבה לעצמה שזה נורמלי, וזה לוקח כמה ימים. כשהיא ירדה למטה הכל היה מבריק ולא היה זכר למאורעות האתמול. אמא שלה הביטה בה במבט שאומר נו? זה כבר קרה?. ג'יין הנידה בראשה ונאנחה. גם אמא שלה.
"זה בסדר, ככה זה צריך להיות בהתחלה" היא אמרה "אצלי זה בא רק לאחר שבוע." תוך כדי הגישה לה פרוסת לחם וביצה.
"תודה." ג'יין אמרה.
"שמעתי שהתעוררת אז הכנתי לך" אמא שלה השיבה.
"איפה אבא?"
"יצא מוקדם, לעבודה"
"אה." ג'יין אכלה את הכל ועזרה לאמה לנקות. "אני יוצאת קצת." היא זרקה לאמה רגע לפני שיצאה מהדלת והתשובה לא איחרה לבוא.
"קחי סוודר" אמרה לה בדאגה אימהית.
"אמא, עכשיו אמצע יולי" ג'יין אמרה ויצאה לאוויר החמים של הבוקר בקיץ. היא הסתובבה ברחובות, מהרהרת בכיתוב שהולך להופיע על ידה. ג'יין שפשפה את פרק ידה, אך מאומה לא קרה. לאחר כמה דקות של הליכה נעימה היא פגשה בחברתה הטובה, אנאבל. עיני ההיזל של ג'יין קלטו לשנייה את עיניה הירוקות כמו יער בשיא פריחתו של אנאבל מזנקות בחטף אל עבר ידה הימנית, איפה שאומורות להיות המילים ששינו את חייה. כשאנאבל ראתה שאין שם כלום, חוץ מאותיות אקראיות בולטות היא מיצמצה ואמרה לג'יין "היי" בקולה המתוק והעדין המאפיין אותה. ג'יין חייכה. היא ידעה איזה גאווה זה לקבל את ה"משפט שלך". אנאבל קיבלה כבר את ה"משפט" הוא היה משפט שמקובל מאוד שנערה צעירה תקבל, במיוחד יפה מאוד ועם שיער רך כשלג. "את רוצה להישאר?" משפט די עלוב, אבל שהיא תשמע את המשפט מפי אדם אחד בעולם, כל אדם, היא תעשה הכל כדי להצליח לאהוב אותו, כי הוא הנפש התאומה שלה. כולם מחכים לנפש התאומה, איתו הם יכולים לשתף בסיפורים, חווית. ופחדים. היום הולדת של אנאבל היה כבר לפני חצי שנה. לפחות היא לא פגשה את החצי השני שלה. מאז שפוגשים אותו לא יכולים להפסיק להיות איתו.
"מה קורה? לא הצלחתי לבוא אתמול למסיבה.. היה לי משהו" היא אמרה בהתנצלות.
"זה בסדר" ג'יין השיבה. שתיקה מביכה השתררה בין השתיים. אחרי הליכה שקטה עם הגיעו לגן גדול עם עצים גדולים ומרשימים ופרחים שקישטו את הגן בשלל צבעים. הם התיישבו בספסל הקרוב. ג'יין נעצה את עיניה במגדל האבן שהתנשא לפניה. הוא היה גבוה ומעוטר בסלסולים קטנים ומדויקים. מחלקו התחתון עד האמצע היה צבוע בלבן מלוכלך אך למעלה הצבע התקלף מרוב השנים. כנראה היא הביטה במגדל הרבה זמן, כי כשהיא הסתובבה להגיד לאנאבל משהו היא כבר לא הייתה שם. ג'יין נאנחה והלכה משם הביתה.
הימים עברו והאותיות התבהרו. כל יום רק חלק. היא חיכתה וציפתה למשפט יפה או צ'יזי. היא ואבא שלה, סער נהנו לנחש ביחד עם האותיות שהופיעו בכל יום איזה משפט יהיה כתוב. אחרי 5 ימים 19 שעות 43 דקות (אבל מי סופר) האותיות הופיעו במלואן. זה היה הערב הכי עצוב שהיה לה בחייה. במיוחד מפני שהוא היה אמור להיות שמח.

הערב היה חמים. ערב שישי. היא, אביה ואמה ישבו מסביב לשולחן, אכלו ודיברו. אצל המשפחה שלה, בכל יום שישי היה מנהג לספר משהו טוב שקרה השבוע. אמא שלה סיפרה על ההשראה הפתאומית שלה לספר החדש. היא סופרת והיא משקיעה מאוד בכל דבר שהיא מוציאה לאור וגם בדברים שנשמרים במגירה זמן רב. גם אם לא יהיו לספר קונים רבים. אבא שלה, סיפר על הקידום הקטן בעבודה. הוא עובד במשרד קטן לניהול חשבונות לא ממש גדול ועם תפקיד קטן שבקושי מכניס כסף. כשהגיע תורה של ג'יין היא סיפרה על היום הולדת שלה. בכל סיפור או אמירה שהיא אומרת היא מפליגה בתיאוריה. יש לה דמיון גדול והיא משתמשת בו כשהיא לבד בחדר שלה והיא עצובה או בודדה. כשאמא ואבא שלה שמעו מה היא החליטה לספר הם חייכו והחליפו מבטים, כשומרי סוד. אחרי כמה זמן של ארוחה נעימה לאור המנורה העדינה והקטנה, אבא שלה הביט לשנייה בפרק ידה הימנית והוכה בהלם. בתחילה, ג'יין לא הבינה ממה הוא כל כך נפעם אך כשראתה על מה הוא מסכל הביטה גם וקריאת התרגשות נפלטה מפיה. אך שנייה לאחר מכן השמחה הפכה לגועל, שהפך לעצב, שהפך לפחד מן הגורל. כי על ידה של ג'יין לא היה כתוב משפט מסוג המשפטים שאביה של ג'יין והיא דמיינו. היה כתוב את המשפט הכי לא נחמד שאפשר להעלות על הדעת. המשפט היה כזה עלוב, שהיא קינאה גם במשפט הכי גרוע שמישהו או מישהי יכלה לקבל. המשפט היה: "מגיע לך,בוגדת"
היא הביטה בהלם באותיות הצרובות לנצח בידה. דמעה יחידה זלגה במורד לחייה. אמא שלה קפאה במקום מרוב אכזבה ואבא שלה הרכין את ראשו במעין כניעה לגורל, או למה שהחליט לכתוב את זה על גופה של בתו. תמיד, בכל מקום, המשפט יהיה ברור כשמש, שחור על גבי צבע גוף עדין. הם בעיקר הזדעזעו מהעתיד לבוא ולמה יוצא שג'יין תצא בוגדת וירצו להרוג אותה. ג'יין עזבה את השולחן ורצה לחדרה. היא השליכה את עצמה על המיטה. המחשבות התרוצצו במוחה. מה היא כבר יכולה לעשות שהיא תצא בוגדת? למה שירצו להרוג אותה? במה היא תטעה? ומה תהיה הטעות הגדולה שלה, שהובילה אותה לכזה מעמד – בוגדת?

ימים שלמים לאחר מכן היא הסתגרה בחדרה. אמא שלה העלתה לה אוכל אבל היא לא נגעה בו. אבא שלה סיפר שאנאבל באה ושאלה מה קרה אבל היא לא שאבה מזה נחמה. להפך, היא הצטמררה כשחשבה על כך שהסוד שלה לא יישמר הרבה זמן ובקרוב, כל יושבי הכפר הקטן ידעו עליה, ועל מה שהיא תהפוך להיות. הם יבינו מה הולך לקרות ויתרחקו ממנה במהרה. אז היא נשארה בבית, כי היא ניסתה לשנות את הגורל.
אחרי הרבה ימים של דיכאון היא גמלה בליבה החלטה, זהו. היא הולכת מכאן. והיא לא תחזור. אף אחד לא יכיר אותה. היא תתחמק מכל אדם שהיא רואה כדי שלא ידברו איתה וכך לא תהפוך לבוגדת. היא ארזה לה תיק קטן שבו היה אוכל, מים וקצת בגדים. היא לקחה בעיקר פחיות שימורים. אמנם הם יכבידו עליה אך הם יספיקו לה לזמן רב. במילא היא התרגלה לא לאכול הרבה בגלל העוני. היא יצאה כשאמא שלה הלכה לסידורים ואבא היה בעבודה. היא לא רצתה שיראו אותה וינסו לשכנע אותה לחזור. באותו יום היא לבשה חולצה ארוכה, כדי שלא יראו את ידיה. היא הגיעה לגבולות הכפר והסתובבה אחורה. היא הביטה בעצב על כל הכפר, נשמה נשימה עמוקה ונכנסה ליער, התוחם את הכפר.

אחרי כמה שעות של הליכה היא התעייפה ונעצרה מתחת לעץ גדול במיוחד. היא התיישבה ונשענה על גזע העץ. כאן אף אחד לא יוכל למצוא אותה. היא החליפה לחולצה קצרה יותר ואכלה. אחרי חצי שעה של מנוחה, היא חשבה שכדאי להמשיך. היא הלכה כמה צעדים כשפתאום יד תפסה את פרק ידה ומשכה אחורה. ג'יין נפלה אחורה בהפתעה. היא הרימה מבט וראתה נערה, בת 18 בערך עם גופיה שחורה ומכנסי חאקי קצרות. היא נראתה מאיימת. במיוחד ממקום מושבה של ג'יין, על הרצפה. ג'יין קמה והביטה בסקרנות על מי שזאת לא תהיה. הנערה שעמדה מול ג'יין נקשה באצבעותיה וג'יין הרגישה מכה חזקה בראש והתמוטטה.
היא פתחה את עיניה באיטיות. החלק התחתון של ראשה פעם בכאב. היא ישבה על כיסא עץ קשה ולא נוח. שקית בד שחורה נחה על ראשה והסתירה את מה שקורה בחדר מאחורי השקית. ג'יין ניסתה להזיז את ידיה אך גילתה שהן קשורות. כך גם רגליה והיא לכיסא. היא לא הצליחה לחשוב. לחישות נשמעו. היא ניסתה להשתחרר ותוך כדי לשמוע מה אומרים. היא שמעה רק מילים אקראיות "היא…. תועלת….לא כדאי" בשלב מסויים הם שמו לב שהיא מנסה להשתחרר ומשכו מעליה את השקית. לנגד עיניה של ג'יין עמדו שלושה אנשים. האישה שדחפה אותה קודם, ועוד 2 גברים מגודלים וגדולים שעמדו מעט מאחוריה, כנראה אלה הם שעילפו אותה. ג'יין לבשה עדיין את החולצה הקצרה כך שהם ראו את הכיתוב על ידה. גם ג'יין ראתה את הכיתוב של הנערה שעומדת מולה "אוי! אני מצטער.." הגיוני. לכולם היה משפט הגיוני. לה לא היה. רק עכשיו היא שמה לב לחדר שבו היא נמצאת. הוא היה קטן וקירותיו היו צבועים בשחור. נורה קטנה ירדה מהתקרה, תלויה על ידי כמה חוטי חשמל.
"שלום לך" הנערה שעמדה מולה אמרה "עכשיו את תבואי איתנו ותשתפי פעולה" היא אמרה בציווי. היא סימנה לאחד המגודלים בראשה והוא שיחרר אותה מכיסאה. המכה בראש עדיין כאבה ולא נתנה לג'יין לחשוב בצלילות. היא הלכה בקושי אחרי האנשים אל הדלת, שהובילה למסדרון ארוך שהוביל לחצר גדולה. הם הלכו ברחוב. הסתובבו שם הרבה אנשים מפחידים אז כנראה החבורה בעלת ארבעת האנשים לא נראתה מוזר כלל.
הם הלכו קצת ואז נכנסו למכונית קטנה. הם נסעו כמה שעות במהירות והגיעו לכפר קטן, שהיה מאוד דומה לכפר שלה. הוא הזכיר לה את הבית ואת הוריה ואנאבל. זה העציב אותה והיא בכל כוחה עצרה את הדמעות. הם יצאו מהמכונית ויצאו לכיוון היער, שכמו אצל הכפר שלה, תחם את הכפר. בשולי היער הנערה עצרה בפתאומיות. היא הביטה בבלבול ימינה ושמאלה ואז סימנה לבחורים. שוב, מכה חזקה בראש ושדה הראייה שלה נצבע בשחור. היא נפלה על הקרקע הקשה.
היא התעוררה כששמעה בחורה צועקת. הנערה שכלאה אותה שכבה על הקרקע, חבולה. נער כבן שמונה-עשרה, עמד שם והביט עליה. על פרק ידו השמאלית היה כתוב "אין סיכוי." "מגיע לך, בוגדת" הוא אמר. אבל לא לג'יין, אלא לנערה ששכבה מולו. ג'יין חייכה בהקלה ומפיה נפלט המשפט "אין סיכוי!"
הוא הביט בה, קם מיד והושיט את ידו לעזור לה לעמוד. היא חייכה אליו. הוא חייך אליה. הגורל חייך אליה.