ידידות,חברות וגיל ההתבגרות פרק 9-חדש !

רסיס אחד נכנס לפה,אחד לעין,אחד חתך את המצח,אחד את האוזן בקיצור כוס פשוטה עשתה נזק רב.
העברתי את היד למצח,היד שלי הייתה כולה בדם.אני מדממת.בקושי דיברתי.
אמא נכנסה לחדר והייתה בהלם מוחלט.בהתחלה שתקה מרוב הבהלה ואחר כך התחילה לקרוא בצעקות לאחיות.
"מה קרה אגם?אגם את בסדר?אגם?אגם?אגם תתעוררי"האחיות אמרו לי.
כבר כשהרגשתי שעצמתי את עיני פתאום מים קרירים נשפכו על פרצופי."אגם את בסדר?"האחיות שוב שאלו לאחר ששפכו עליי מים בכדי שאתאושש.
"אגמי איך זה קרה?!"אמא שאלה בטון גבוה ומפוחד.
"זאת שירה…היא זרקה עליי את זה"אמרתי.
"מה?!שירה?!אתן לא חברות?"שאלה בהלם.
"לא יודעת"עניתי בהיסוס.
"אגמי מה קורה איתך בזמן האחרון?אני כבר לא יודעת עלייך כלום,אל תזוזי אני הולכת לקרוא לאחיות התחבושות כבר מלאות בדם ואז אני ארים טלפון להורים של שירה זה לא יעבור אצל שירה בשתיקה"אמרה ונראה שכעסה מאוד על שירה.
לא יכולתי לענות לה,אבל רציתי.אני לא ילדה קטנה רציתי להגיד לה אבל התפרים והתחבושות על הפרצוף שלי כול כך כאבו שהחלטתי לוותר הפעם ולא לפרוץ במריבה.
אחרי כמה שעות של סבל וכאבים.ראיתי הודעה על צג הפלא מדורי."אמא שלך סיפרה לי מה קרה,את בסדר?"כתב.
איך שאמא שלי נכנסה פרצתי בצעקה עד כמה שכאב לי לדבר.
"למה סיפרת לדורי?!מי הוא בשבילי בכלל?"צעקתי עליה.
"אגמי תרגעי,התפרים עוד טריים"אמרה.
"לא רוצה!!"צעקתי עליה והפעם בחוזקה.
איייההה התפרים נפתחו,שוב התחיל לרדת דם בכמויות.האחיות נכנסו תפרו ושוב אמרו:"אגם,אסור לך לדבר הרבה ובמיוחד לא לצעוק,את לא רוצה לעשות לעצמך נזק נכון?פעם הבאה זה לא יגמר כבר בתפר"
התחבושת על העין עוד נשארה.אמא כול כך פחדה כי הרופאים עוד לא יודעים מה הרסיסים עשו לעין.
כעבור שעתיים הרופא הראשי של בית החולים נכנס ואמר שצריך לעשות ניתוח לעין.שמעתי את הרופא אומר לאמא בצד:אני מצטער אבל במידה והניתוח לא יעזור אגם לא תוכל לראות יותר,לפחות לא בעין אחת".
ראיתי את אמא פורצת בבכי,מתפרקת.בחיים לא ראיתי אותה ככה שבורה,מרוסקת.
עברה יממה.הניתוח עוד כמה שעות.אמא מחזיקה אצבעות ומתפללת,כול המשפחה מתכנסת בבית החולים.
"אולי זה הרגעים האחרונים שאגם תראה"אמרה אמא בבכי.
נכנסתי לניתוח,הרדמה.
כעבור שעתיים וחצי או שלוש הניתוח הסתיים.עדיין לא בטוח אם בהצלחה או לא.
תקופת ההחלמה לאחר הניתוח זה חודש.התחבושת על העין כאבה ולחצה.ככה זה יהיה כול התקופה הזאת.
כול התקופה הנוראית הזאת,המשפחה המתפללת,החזקת אצבעות והכי חשוב אמונה.אמונה שהניתוח הצליח.
……………………………………………………………………………………………………………………………………..
כעבור חודש
……………………………………………………………………………………………………………………………………
"אגמי,עוד כמה שעות מורידים לך את התחבושת"אמרה אמא בפחד ובו בזמן בהתרגשות.
"אבל לפני הכול,לפני שמורידים לך את התחבושת ויקבעו אם העין נבראה או שלא,אני רוצה לתת לך מתנה קטנה שאני לא אחיה עם מצפון שלא נתתי לך אותה"אמרה בבכי.
"אמא אל תגזימי..די..איזו מתנה?"אמרתי מסוקרנת אבל גם מפוחדת.
דורי נכנס.
"אמא אבל למה?!למה?!"צעקתי.
"אגמי,אולי זאת הפעם האחרונה שאת תראי אותו כי הניתוח יכול להשפיע גם על העין השניה.אני לא רוצה שיהיה לך רע.אני לא יודעת אם את זוכרת אבל לפני שנכנסת לניתוח החזקת לי את היד וביקשת ממני לראות את דורי,
אני יודעת שאת אוהבת אותו."פרצה בבכי והלכה.
"מה קורה?"אמר דורי בגמגום ורגליו וידו רעדו.
לא עניתי לו.
הוא העביר את היד שלו על מצחי.
"את יודעת ששבוע הבא ככול הנראה אנחנו נלחם?"אמר.
"דורי?"אמרתי לעברו.
"מה?"שאל.
"אני רוצה לבקש ממך משהו קטן"אמרתי.
"כול דבר"ענה.
"אל תשחק אותה שאכפת לך ממני,אני מכירה אותך מספיק זמן כדי להבין שזה לא מזיז לך כלום"אמרתי לו והדמעות התחילו לרדת.
"כנראה שלא עד כדי כך,כי באמת אכפת לי"אמר.
"אתה יודע מה עברתי כשהיינו עוד יחד פעם?"שאלתי אותו.
"לא"אמר מהסס.
"אתה תלית בי אשליות,תקוות.הבטחת שתמיד נהיה ביחד והינה אנחנו היום?אתה כבר עם מישהי אחרת,הייתה לך מישהי ישר אחרי שנפרדנו.אבל אני?לא התגברתי עלייך בכול התקופה של אחרי שנפרדנו
לא הייתי מסוגלת להסתכל לאף אחד בעיניים!אתה יודע למה?"שאלתי בלי רצון לקבל תשובה"
"למה?"שאל.
"כי אני באמת אהבתי אותך!באמת!שמרתי את כול התמונות שלנו,אני זוכרת את כול מה שעשינו,את השגעונות שלנו,את המתנות,את המילים שאמרנו,את הכינויים,את הריבים,ההפסקות,הקשיים והאהבה שהייתה בינינו!
אתה זוכר משהו?תגיד לי זכרון אחד שיש לך מאיתנו,אחד!"אמרתי כבר כשכולי דמעות.