טקסט מפוקפק

עיני מרפרפות על פני טקסט רומנטי מפוקפק ואני מנסה להכריח את עצמי להרגיש גירוי כלשהו. מנסה להכריח את עצמי להגיע למצב בו ארצה לענג את עצמי, ומרוב המבוכה, האשמה והאדישות אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה ואני מנסה לסלק אותה. אך החלטתי לקרוא בכל זאת, למרות שידעתי שכנראה הוא רק יבלבל אותי. בטקסט, כפי שהתגלה אחרי שורות מאטות, לא היה שום רומנטיקה. הוא דיבר על סקס מלוכלך. אני חושבת לעצמי כל כך הרבה מחשבות. כל כך הרבה מחשבות שגורמות לקריאה להיות מכנית ולא יותר מזה.
התיאורים האלו, המעשים האלו. כל מה שקורה שם. אני בחיים לא אצליח לרצות שום דבר כזה, אם אהיה בסיטואציה כזאת כנראה ארצה למות. בו זמנית אני מנסה לגלות עניין, מנסה כל כך למצוא מה במה שמתרחש בטקסט הזה יכול לגרום כנראה לכל מי שלא אני להרגיש גירוי. ואוחזת בי מחשבה שאני לא מסוגלת להתמודד איתה למרות שהיא לא אמורה להיות ענייני, לא אמורה בכלל לגרום לי לכזה פחד. אבל אני פחדתי, פשוט פחדתי מהבנים האלה שמצליחים לענג את עצמם למראה סיטואציות מזוויעות ומגעילות. בעבר בעצמי יכלתי למצוא טעם כלשהו בכך. אבל אחרי שהתחלתי להבין, לא המצפון ולא הנפש לא יכלה יותר להתמודד עם זה. והפחד שמישהו יכול לחשוב עלי כמו שחושב על אותה אחת שעל המסך מעוררת בי רעד. ואני יודעת ששום דבר לא כל כך נורא כמו שמוחי מנסה לשדר לי, ויודעת שלמרות כל מה שאני יודעת אני עדיין תמימה.
אבל הזכרונות הכואבים עלו, אני סגרתי את הטקסט ושקעתי בדממה מלחיצה.
אני שנאתי את עצמי על כל מה שקרה, האשמתי את החשיפה לתכנים מיניים, האשמתי את הגישה של כל המין הגברי לנשים. האשמתי את עצמי.
כל חלק בגופי שהוא ראה ונגע בו גרם לי לבחילה. זה היה בהסכמתי המלאה, אבל לא רציתי את זה. לא רציתי להיות בסיטואציות האלה בכלל. לא רציתי ששום אדם יתלהב מגופי. והוא היה הראשון בכלל לשאול אם אני מסכימה,
לפניו היו כאלה שפשוט פגעו. והכאב החל לחסום לאט לאט את כל רגש אירוטי שיכולתי להחיל, כל רומנטיקה, כל אמונה באהבה. ואני חשבתי להכריח את עצמי לראות תוכן מיני, אבל לשם מה? להשתכנע יותר שאין בי דבר מלבד גוף?
הרי אני מרגישה גם כל כך ריקה, לא נותר בי דבר מלבד גופי.
אני רואה זוגות מסביב, אבל רק לעיתים רחוקות אני מצליחה להתבונן בהם בשלווה ובחיוך. אני מפחדת שהיא נפגעת, שהוא סובל. מפחדת שאחד מהם נמצא בסיטואציה לא בריאה במיוחד. ואני רועדת, גופי רועד כשאני נזכרת באדם שסיפרתי לו הכל. באדם שחשבתי שישנה משהו, באדם שאמר שישנה משהו אבל בסופו של דבר רק חיזק את כל מה שקודמיו שתלו בראשי.
אלוהים, המחשבות ייסרו אותי. והכל רק בגלל שניסיתי לקרוא טקסט מפוקפק אחד, רק ניסיתי להרגיש שוב. ראשי נופל על ידיי, אף אחד לא יקבל אותי ככה. אני אדאג לזה שגופי לא יהיה הסיבה לבחור בי. אני בוכה. כי יודעת שזה לא משנה. אני עשיתי הכל, התלבשתי בלבוש שיסתיר את הצורה האמיתית של גופי, עשיתי שיחות מעמיקות על נושאים שונים, הסברתי את הטראומה שנוצרה עקב הפגיעות הממושכות, במשך מעל לחצי שנה ווידאתי שהבן אדם הזה טוב לי. כל זה לא הספיק, לא הספיק. אני מסתכלת על הטקסט הזה, על התיאורים הגסים, מסתכלת על עצמי במראה, מסתכלת על עברי. מה אני אמורה לעשות? המשפט הזה הגיע לכל תחום בחיי, וזה היה יותר מידי קשה כאשר הגיע גם לכאן. אני בוהה במראה ושוב. מה אני אמורה לעשות?
אני לא אצליח לסמוך יותר על אף אחד, גם אם אתאהב זה כבר לא ישנה כלום.
אני אחכה שזה יעבור, אבל אני לא אתן לאף אחד לגעת בי, לא אתן לאף אחד יותר את התענוג הסדיסטי בלגרום לי למות. רק לי מותר, רק לי.
אני מניחה את הטלפון בצד ומתפשטת כדי להחליף את בגדי אך עוצרת מול המראה כדי לבחון את גופי. כל כך הרבה מחשבות. אבל אני לא שונאת את הגוף שלי, אבל אני כן מתעללת בו. אבל לאף אחד אין זכות לשפוט אותי על מה שאני עושה לעצמי, לאף אחד אין. לא כשאבא שלי הרביץ לי כשהייתי קטנה ולא
כשההתבריינו עלי בבית ספר, לא כשסבתא שלי הרביצה לי, לא כשנגעו בי ללא רשותי גם אחרי שהתחננתי שיפסיקו, לא כשהסתכלו עלי כמו על רכוש ודיברו עלי כאלו שאני כלום. המוח שלי מלא בכאב כל כך אדיר, בשאריות של אלכוהול, בטראומות, בטיפשותי. הצלקות שעשיתי לעצמי, ההתדרדרות שלי לאלכוהול ולאכילה מופחתת מידי, אני ראיתי את כל זה על הגוף הזה. אני התחלתי לגעת בו, מנסה לא להתעצבן ולנעוץ בו ציפורניים. טקסט אידיוטי אחד עם תכנים גסים מערער אותי יותר משאמור, ואני אמורה להתחיל להתגבר.
אבל ידעתי שאני אפגע גם בהמשך,
ואני כבר לא יודעת אם זה סימן להפסיק לפחד כבר שאפגע, כי ממילא זה יקרה אז מה יש לי להפסיד? אבל אני מכירה את הבחורה שעומדת מול המראה, הרזה, המצולקת, הלחוצה שנראית כל כך סובלת. אני מכירה אותה, אני מכירה את עצמי. אני רוצה לחבק את עצמי ולהתנצל, להתנצל שהולך להיות יותר קשה, להתנצל שאני פוגעת בעצמי, להתנצל כי אני לא עושה את זה משנאה עצמית. אני מתלבשת בפיג'מה ולא מסירה את עיני מהמראה. כל כך קל לשבור אותי, עכשיו גם מספיקות כמה שורות גסות, מספיקות כמה מחשבות פילוסופיות מידי, מספיק גם צל של זיכרון. אני סוגרת את האור ונשכבת במיטה, השמיכה מגנה עלי מכל הרע שמסביב.
אני הרי חיה לא כל כך הרבה, ובכל זאת, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה דברים רעים קרו בחיים האלה. לא שנאתי את עצמי, לא שנאתי אף אחד.
כעסתי על חלק מהאנשים שתרמו להרס העצמי שלי, אבל לא יותר מהכעס הזה. אף אחד הרי לא יבין אי פעם. רק אני מבינה.
אני פותחת שוב את הטקסט, קוראת עד סופו בלי רגשות מיותרים והולכת לישון.