טעות מדהימה

ערב ירד, ואני עדיין יושבת על אותו הספסל בגן. אני והספסל מציירים יחד זיכרונות מתחילה לבכות אך הוא פה כדי לנגב לי את הדמעות. החשיך מעט אך בכל זאת החלטתי לטייל בין השבילים בגן. רוח נעימה קיררה את גופי, נושמת אויר נקי משקרים.
לא נרגעת. החצאית שעל גופי נושקת לרגלי ושיערי הארוך מתנופף מאחורי. כגלים אשר בים רועש. הדממה כל כך מכאיבה, השקט הורג, שורף את הנשמה דמעות עדיין גולשות על לחיי. רגלי מתעייפות, הרגשה מוזרה לא יודעת כיצד לקבל אותה. מה פתאום אני מתעייפת עכשיו, עוד מוקדם.. הרי לפני כמה רגעים הרגשתי ערנית לגמרי. עצרתי והתיישבתי על הדשא שלצד השביל. בודדה,
בעיניי מבט עצוב, ממששת באצבעותיי הקצרות את הדשא הרך ולפתע מבחינה בדמות ההולכת לקראתי. הייתה זאת דמות של נער יפה בעל שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות מרהיבות, סביב דמותו קרנה הילת אור. הדמות התקרבה, הופתעתי לגלות שזהו רק עומר.
"קיבלת את הסמס ששלחתי לך?" שאל והתיישב קרוב אלי על הדשא ממש מטרים ספורים. אולי קצת התאכזבתי שלא ישב יותר
קרוב, אבל בסך הכל בסדר לגלות שהוא כאן לצידי, דואג לי.
"לא. שלחת בכלל?" השבתי בשאלתי. בקול מעט לחוץ נועצת מבט מבולבל בטלפון הזרוק על הדשא.
"לא." השיב מיד. שפתיו נמשכו לחיוך רחב וזוהר, חייכתי חזרה.
"אז מה?" שאלתי מחייכת חיוך רחב ומתלהב.
"סתם, רציתי לראות אם תחייכי." ענה, המשכתי לחייך. פתאום הרגשתי מעין קירבה מאיימת אליו מין קירבה נעימה כזו שעוטפת
את כל כולי. ברגע הראשון הייתי נבוכה. אבל אחר כך הצלחתי להנות מהעניין הזה, תחושה משונה וחדשה אבל כל כך מוכרת כמו לחזור הביתה.
"מה היה קורה אם לא הייתי מחייכת?" שאלתי בהתחכמות, עומר החל לצחקק.
"טוב. אם לא היית מחייכת כנראה שהייתי נאלץ לפרוץ בקרב דגדוגים מאיים" אמר במין נימת צחוק, נעצתי את מבטי בעיניו הירוקות שנצצו, אך הוא הסיט מיד את מבטו הצידה.שני ילדים קטנים התרוצצו על משטח הכביש הריק ממכוניות. על השביל שלצדינו
זוג צעיר מטייל לו שלוב זרועות, כל כך מאושרים. נשארתי תוהה מה הם כל כך מאושרים.. זה לא שהחיים כל כך יפים כשמישהו
אוהב אותך, או שאולי כן? למה אותי אף אחד לא אוהב? נאנחתי בקול.
עומר נשכב על צידו.
"מה יש?" שאל מביט בזוג המתרחק."סתם…" מלמלתי בייאוש קל, עומר הניח ידו על ידי והחל ללטף אותה ברוך,הסמכתי.
"הדר סיפרה שהיא מצאה אותך בוכה בחדר במעון, מה יש?" שאל ממשיך ללטף את ידי, נעצתי בו מבט זועם.
"שום דבר, קצת געגועים הביתה" אמרתי בקול רציני שגרם לי להישמע אמינה. אמינה כל כך עד שכמעט והאמנתי לעצמי.
עומר הרחיק את ידו והתיישב לידי."ואו, את שקרנית גרועה" אמר. צפיתי בחיוך קטן שנסוך על שפתיו.
"את צריכה לעבור אצלי קורס מזורז," המשיך מפגין כלפי חיבה מתוקה אך מוזרה, חייכתי.
"כן אני ממש גרועה אה.."תהיתי בקול מלאת כנות. עומר חייך חצי חיוך."אמא שלי" אמרתי מתוודע באמת. בדקות שבאו אחר כך פרקתי את כל אשר היה על ליבי, כאב של חודשים יצא בתשעה משפטים בדיוק.
עומר הביט בי במבט מזועזע, לא הוציא מילה."למה לעזאזל אמרתי את זה" אמרתי מופתעת מעצמי, עומר היה האדם
הראשון ששמע על זה ממני."מזאת אומרת..אני איש שיחה מרתק" אמר באדישות מרירה נעצתי בו מבט כעוס.
"אם זה ירגיע אותך, זה לא ממש מעניין אותי ואני לא אספר לאף אחד…"המשיך בנחמדות, נאנחתי בהקלה מחייכת חיוך רחב.
"לפחות עד שתרגיזי אותי כמובן…" ציין, גיחוך עלה בגרוני."יש סיבה מיוחדת שבגללה אתה נחמד אלי כל כך?" שאלתי.
אני לא מצליחה למחוק את החיוך המטופש מהפנים המטופשים שלי, היו לי המון רגעים אינטימיים עם בנים כאלו שאהבתי וכאלו
שלא, אבל אף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה לידו זאת הרגשה מוזרה, מיוחדת, שונה, קמתי על רגלי ובהיתי בו."ברור" אמר בתמימות."מה היא?" שאלתי."שבי, מה את עומדת?"שאל. "זה בסדר"אמרתי. "אני מבקש נו" פתאום תפס בידי ומשך אותי מטה
אליו, נפלתי עליו בכבדות הוא תפס במותניי ונפל אחורה והפיל אותי יחד איתו כשאני מעליו. אני יכולה להרגיש את פעימות ליבו דרכי השפתיים שלו נצמדו לשלי נשימותיו הפכו כבדות הוא כרך את זרועותיו סביב מותני, והתהפך מעלי, עצמתי את עיניי גם הוא. נראה שאנחנו קרובים מספיק… לפתע שמענו צחקוקים מוזרים, הלו היו שני הילדים ששיחקו על הכביש, הם הבחינו בנו התחמנים. עומר התגלגל מעלי אל הצד והביט בי.
"בואי נלך…" אמר, וקם על רגליו, משפשף את הדשא שנדבק אל כפות ידיו במכנסיו. הוא שלח את ידו לעברי, מציע עזרה.
אחזתי בידו ואז עזר לי לקום על רגלי."הם קצת עזרו לנו לא לטעות אה.."
אמר עומר מביט בי מנהרת את החצאית מלכלוך שנדבק עליה."כן.."אמרתי מיד, הוא תפס בידי.
"אם לא היית תלמידה זו יכלה להיות טעות מדהימה." הבטתי בו במבט אדיש וקר שחררתי את ידו שאחזה בידי והלכתי משם
מותירה אותו עומד שם לבד.