טעות או מזל?- פרק 9

"סול?", נימה של הלם ובלבלול נשמעה בקולו העבה של אלדד כשזיהה שזו אני עומדת מולו.
"כנס", אמרתי והתקדמתי לסלון, ליבי דפק כמו מטורף. האומץ ברח בשנייה, לא ידעתי מה לומר לו.
"סול", הוא קרא בשמי הפעם יותר קשוח. הוא התקדם לעברי ואוריה קמה מהספה, פינתה לו מקום לידי. כלבה.
"טוב, ביי", היא אמרה בחיוך והתחשק לי לזרוק עליה נעל. פשוט מפקירה! רתחתי במחשבותיי.
הוא התיישב על ידי, בישיבה מפוסקת ועבריינית למדי. לא שינה כלל את הרגליו. נשאר אותו אחד.
הבטתי בעיניו האפורות מקרוב, שכחתי כמה הן יפות. הוא התקרב אלי קצת והלחץ התחיל להכות בי.
"סול, מה את עושה פה?", הוא שאל, רגוע ומשוחרר.
"סיפור ארוך ואל תדרוש ממני לספר לך כי אין לך שום זכות", אמרתי במהירות שלא יתחיל לחשוב שאני והוא עדיין זוג.
הוא שתק, עיניו טיילו על כל כולי. הרגשתי כאילו הוא מפשיט אותי במבטו. היה לו את המבט הזה של לפני שנתיים, המבט הרעב.
"את…את הפכת לאישה", הוא אמר ונשך קלות את שפתו התחתונה. למה הוא אומר לי את כל זה?למה הוא חייב לחזור ולהיות כל כך רגיש?אני בטוחה שבעוד רגע הוא יהיה אותו האלדד הקשוח והעצבני שמצידו כל העולם יכול להידרס. הוא הפכפך נורא וקשה להבין מה הרצונות שלו. הוא משתנה כל רגע, אי אפשר לעקוב אחריו.
"איפה נעלמת שנה שלמה?למה את לא בבית?", שוב הוא תקף אותי ברצף שאלות. לעזאזל,
"דיי, אלדד. אמרתי לך שאני לא מתכוונת לספר לך אז תכבד", אמרתי לו והוא העביר את ידיו על כל פניו והניח את פרקיי ידיו על ברכיו והביט בי במבט של 'מה אני אעשה איתך'.
"מה שאני יכולה להגיד לך שאני גרה כאן בינתיים וזהו, אל תשאל למה", הבאתי לו קמצוץ מהסיבה שאני כאן. הוא הביט בי עכשיו ביותר בלבול.
"למה את ישנה כאן?", הוא יישר את גבו והביט בי בסימן שאלה גדול.
"דיי, אני לא מתכוונת לענות לך, טוב?בבקשה תניח לי", אמרתי וקמתי מהספה. לפני שהספקתי לקחת צעד אחד קדימה ידו כבר הספיקה להדביק אותי בחזרה לספה בחוזקה.
"אני לא אניח לך מתי תביני את זה?", הוא כאילו סוג של איים עליי, כאילו חתם את נוכחותו בחיי.
"תעזוב אותי אלדד, אין לך זכות אחרי שנתיים", אמרתי והייתי ממש קרובה לפניו.
"נו מה אתה טבמל איפ…", שמענו את קולו של יקיר והסטתי את מבטי אליו, הוא היה בהלם מהקרבת פנים שלי ושל אלדד.
אלדד נשאר להביט בפניי מקרוב ואני נלחצתי מהמבט הקודר של יקיר, השנאה שוב נראתה על פניו.
"אני כבר בא, חכה לי בחדר", אלדד אמר ליקיר אך יקיר נשאר במקומו, נראה קצת קפוא.
"אלדד, לך. תעזוב אותי ותפסיק לשאול כל כך הרבה שאלות. באמת אין לך את הזכות הזאת יותר", קמתי מהספה במהירות ורצתי לחדר שלי.
נשכבתי על המיטה, לקחתי נשימה עמוקה אל תוך ראותיי. ניסיתי לעכל את העובדה שניפגשתי איתו ממש מקרוב, החלפנו כמה מילים מבלי שיחטיף לי איזו סטירה מצלצלת. כמו שהיה נוהג לעשות כשהייתי מעזה לפתוח את פי ולהגיד דעה משלי. כל כך שנאתי אותו אבל…הוא היה משתנה ושוב נהפך להיות רגיש ככה היה לי יותר קל לסלוח לו.
עד שיום אחד, הוא בעט בצלעות שלי מעצבים. כאן כבר הבנתי שגם לאהבה יש גבול והגיע הזמן לעזוב.
ברחתי, התחבאתי ממנו. פחדתי שיראה אותי ויכה אותי עד אובדן הכרה או…מוות. הוא מסוגל. אני בטוחה גם שעשה זאת כבר. אני לא אתפלא.
***

השעה כבר אחד בלילה. קמתי מהמיטה והתקדמתי לסלון, התחשק לי לראות משהו ולשתות כוס תה בקור הכלבים האלה.
מישהו ער, זה היה יקיר. הוא ישב וראה ערוץ הספורט. בנים. מה כל כך מעניין בכדורגל?
"רוצה תה?", שאלתי מתוך נימוס, הוא העיף לעברי מבט ואז מיהר להחזיר למסך הטלוויזיה.
"טוב", טוב מלמלתי לעצמי והלכתי להכין רק בשבילי.
"חיכיתי לקומקום יירתח. לפתע הרגשתי ידיים גבריות וגדולות עוטפות את אגני. מי אם לא יקיר. הוא גרם לי לקפוא במקום. הוא הניח את סנטרו על כתפי ונשימותיו התנדפו על שקע צוווארי וגרמו לצמרמורת ענקית לחלחל בגופי.
"מאיפה את מכירה אותו?", הוא לחש ונשמע צרוד.
"מה הבעיה שלכם עם השאלות האלה?", שאלתי, עדיין היינו באותה התנוחה. לא הצלחתי לזוז, פחדתי.
"תעני", הוא הדגיש את המילה בכעס ובשקט.
"אז…", התחלתי להגיד והסתובבתי אליו, פנינו היו אחד מול השני. "מאיפה אנחנו מכירים?", הפעם אני שאלתי. הוא התקשח, פניו ננעלו בחוזקה ומבט כעוס היה בעיניו.
"את באמת לא זוכרת?", הוא שאל והפעם נראה קצת טרוד.
"לא", לחשתי.
"רוצה שאני אזכיר לך?", הוא שאל וקירב את פניו יותר קרוב אל פניי. הנהנתי,הוא התקרב עוד יותר ושפתיו התנגשו בשלי בחוזקה, באגרסיביות שמתאימה כל כך לאופי שלו. אין בו טיפה של עדינות אבל…אהבתי את זה, הרגשתי שלא יכולתי להתנתק מהנשיקה התשוקתית הזאת.
"עכשיו את זוכרת?", הוא שאל וידיו עדיין אחזו בפניי.
"לא", אמרתי בשקט והבטתי בעיניים השחורות שלו.
"יופי, עדיף ככה", הוא אמר והלך לחדרו. השאיר אותי עם המון שאלות והמון בלבול בראשי