טעות או מזל? – פרק 30

ישבנו כולנו מסביב לשולחן, כולם אכלו ורק אני הבטתי על כל המטעמים הטעימים ששושנה הכינה לקראת העזיבה של יקיר ושום תיאבון לא התעורר בי.
אני חושבת שהשיחה עם יקיר לפני כמה ימים גרמה לי לחשוב יותר מידי.
"מה קרה סול?את לא רעבה?", שושנה שאלה אותי והניחה את המזלג על הצלחת שלה.
"מצטערת, אני לא רעבה", השבתי בחיוך קטן.
"זה בסדר, אל תצטערי תאכלי כשתרצי", היא אמרה וחייכה.
"יקיר, מה אתה עושה היום?", אוריה שאלה אותו אך הוא המשיך לאכול והתעלם ממנה.
"יקיר", היא קראה שוב בשמו אך הוא המשיך להתעלם. היא לא ניסתה יותר והמשיכה לאכול.
גררתי את הכיסא אחורנית וקמתי ממנו. הרמתי את הצלחת ועטפתי אותה ושמתי בצד על השיש.
"אני בחדר", יידעתי את כולם והלכתי.
נשכבתי על המיטה וחשבתי על יקיר, כל השיחה ועל כל מה שנאמר בה. עצמתי את עיניי ונאנחתי ביאוש. המשפחה שקטה ככה היום בארוחה הזאת שהייתה אמורה להיות משמעותית רק בגללי, אני הבאתי אותם למצב הזה. לעזאזל איתי.
רק לירן יצליח להוציא אותי מהמצב רוח הרע שנתקפתי בו.
'מה עושה לירי?' יצאתי אגואיסטית כן…במקום להניח לו אני רק משגעת אותו ומבלבלת כל פעם יותר ויותר. אבל הוא חסר לי, לפני הכל הוא חבר שלי, החבר הכי טוב שידעתי בחיי. איך אוכל לחיות בלעדיו?זה גדול עליי חיים בלי לירן.
'משתעמם מול הטלויזיה ואת?'
'גם…בוא תציל אותי ותארח לי חברה'
'אני בא לקפה'
'מחכה'
זרקתי את הנייד על המיטה הגדולה שלי ויצאתי מהחדר.
חיממתי את הקומקום בשביל הקפה של לירן.
"מישהו רוצה תה, קפה?", שאלתי, שושנה ואוריה לא רצו ויקיר התעלם.
בינתיים הכנתי שתי כוסות ושפכתי לתוכן קפה שחור.
"מי בא?", אוריה שאלה וחייכה חיוך שובבי.
"לירן", אמרתי ולפתע יקיר זרק את המזלג בחוזקה על הצלחת, גרר את הכיסא אחורנית והלך בהליכה מהירה לחדרו. הוא עצבני, הוא רותח עכשיו כמו הגיהנום. אני בטוחה.
אבל…הוא מאורס.
שושנה ואוריה לא הבינו מה קורה איתו, מה עובר עליו…אבל אני ידעתי וזה מכעיס אותי שהוא מתנהג בצורה כזאת. הוא בחר לא להיות איתי. הוא בחר בארוסתו, אין לו זכות בכלל לעשות את הסצנות האלה ועוד ליד אמא שלו ואחותו.
הנחתי את הכוסות על השידה שעל יד המיטה ובדיוק שמעתי את הדלת של הבית נטרקת. הוא אמר לכולם שלום ונכנס אל חדרי. הוא עמד מולי, לבוש בחולצת טריקו לבנה וכל שריריו איימו לקרוע את החולצה, לבש ג'ינס כחול כהה שישב עליו מושלם.
שיערו השחור היה פרוע וחיוך רחב התנוסס על שפתיו כשראה שאני מחייכת מבואו.
הוא נכנס וסגרתי את הדלת אחריו והתיישבנו על המיטה.
"מה הולך קטנה?", הוא שאל בעודו חולץ את נעליו ומתפרס על המיטה.
"בסדר אני יודעת….משתגעת בבית. מה חדש?", שאלתי ונשענתי על גב הקיר שהיה קר והעביר בי צמרמורת נעימה וטובה.
"הכרתי אתמול מישהי…מושלמת", הוא אמר, אמר משהו שאני אמורה לשמוח ממנו, אבל משום מה…לא הרגשתי מאושרת בשבילו.
"מה יש?", הוא שאל והתיישב על ידי.
"כלום…אני שמחה בשבילך", שיקרתי וחייכתי חיוך מזוייף. למרות שזה מיותר כי הוא כבר מכיר אותי מתי אני אמיתית ומתי אני לא.
"אני לא מכיר אותך מאתמול…דברי", הוא פקד עליי והתיישב קרוב אליי. מה עובר עליי?למה אני כזאת מתוסבכת?
"אם להיות כנה…אני לא כל כך שמחה שהכרת אותה", הודתי בפניו והוא חייך את החיוך המרוצה שלו. הוא הניח את ידו על לחיי וליטף אותה בעדינות ממכרת. עצמתי את עיניי והעצמתי את ההרגשה הנפלאה של המגע שלו.
"אני מצטערת שאני כנה כזאת ושאני משגעת אותך אבל…אני לא רוצה לשקר לך", הוא לא הפסיק לחייך.
" באמת?", הוא שאל והתקרב אל פניי עד שהרגשתי את נשימותיו החמות מתנדפות על פניי בצמרור.
"כן", אמרתי והוא כלא אותי בתוך עיניו הגדולות. הרגשתי איך טבעתי בתוכן לאט לאט.
לפני שהספקתי להבין מה אני מרגישה שפתיו התרסקו על שלי וזזו במעגלים. התיישבתי עליו והרגשתי את איברו הקשיח דרך מכנסו וזה גרם לי לעיקצוצים בין רגליי.
הוא הרים מעלה את שמלתי ותפס בעכוזיי בחוזקה וגרם לי לכאב של עונג. פלטתי גניחה חנוקה וידו תפסה בשיערי הפזור ומשכה מעט מטה. התנשקנו בהמון תשוקה עד שלא יכולנו לנשום. אהבתי את ההרגשה, זזתי על איברו כאילו היה זה ריקוד אירוטי, זה הטריף אותו. היינו בתוך מבוך של רגשות ותשוקה.
"את מטריפה אותי סול…תהיי שלי כבר", הוא אמר והשכיב אותי על המיטה ועלה מעליי. התנשמנו כמו מטורפים. "תהיי שלי…", הוא אמר ולא עניתי, רציתי אותו כל כך ששכחתי היכן אני נמצאת.
הדלת נפתחה והסטנו את מבטנו לעברה. יקיר עמד שם בפתח כשמבט מופתע ומאוכזב היה על פניו.
רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה.