טעות או מזל? – פרק 29

החומר מתחיל להיות קשה יותר מפעם לפעם.
הספר היה מונח על רגליי והקראיה בו גרמה לעיניי כבר לכאוב. אני יושבת עליו כבר שלוש שעות ברצף. אבל אני חייבת, אחרת אכשל.
דפיקה נשמעה בדלת. "פתוח", צעקתי כשאני עדיין קוראת מהספר בריכוז.
"היי", שמעתי קול מוכר, הרמתי את מבטי מהספר והבטתי בדלת. יקיר עמד בפתח ונכנס וסגר את הדלת אחריו. הוא היה נטול חולצה וכל שריריו היו חשופים לנגד עיניי. היה קשה לי להתעלם מהם והתבייטתי עליהם כמה שניות טובות.
הוא התיישב על המיטה שלי וחטף את הספר לימוד שלי מרגליי והחל לעיין בו בחוסר עניין.
"מה נראה לך שאתה עושה?", שאלתי בכעס וחטפתי מידו את הספר והנחתי בחזרה על רגליי. הייתי לבושה רק בשמלה קצרה ואוורירית פרחונית. מתאימה למזג האוויר החם השורר בחוץ. הורדתי את רגליי שהיו מקופלות כי עיניו כבר הספיקו לחדור לשטח הפרטי שלי.
המשכתי לקרוא והתעלמתי מנוכחותו. אני עדיין כועסת ופגועה ממה שאמר לי במקלחת היום.
"מי זה הבחור הזה שבילית אצלו אתמול?", הוא שאל והביט בי בסקרנות. התעלמתי והמשכתי ללמוד, שיתפוצץ ויעזוב אותי בשקט.
"אני מדבר אלייך, תעני", הוא התעצבן. המשכתי להתעלם עד שידיו לקחו את הספר וזרקו אותו על המיטה בחוזקה.
"מה נראה לך שאתה עושה?!מה אתה לא מבין רמזים?", שאלתי וקמתי מהמיטה רותחת מעצבים.
נעמדתי מול המראה וסידרתי את שיערי שהתבלגנו מעט.
ראיתי את מבטו הבוחן את כל גופי דרך המראה והרגשתי לא נוח.
"למה את לא אומרת לי עם מי שכבת?", הוא קם מהמיטה והתקדם ונעמד מאחוריי.
נלחצתי, הקרבה הזו בינינו גרמה לי להילחץ מעט.
"יש לך אישה, תשאל אותה שאלות כאלה, אני לא חייבת לך שום הסברים", אמרתי בבטחון ולא הראתי לו בכלל כמה אני רועדת מבפנים כשהוא קרוב אלי ככה.
"בא לי שתגידי לי, מה הבעיה שלך לעזאזל לענות לי על שאלה?", הוא הרים את קולו והסתובבתי אליו ושילבתי את ידיי על חזי.
"אני לא שכבתי עם אף אחד…אתה מרבה לקפוץ למסקנות מהר מידי", הוא תפס בידי כשניסיתי לחזור למיטה. פנינו היו קרובים מידי…גלגלתי את עיניי וחיכיתי שיגיד עוד משהו מטומטם.
"אז איפה היית ולמה חזרת בלי השמלה שלך?", הוא שאל ונכנעתי לו. מרוב החפירות והידיעה שלא ירפה עד שיקבל את כל התשובות לשאלות.
"אחרי שהלכת…הקאתי ונמרח לי קצת על השמלה אז הלכתי ללירן אחרי ואלה הבגדים שלו", לסתו התקשחה ופניו נראו כעוסות ונעולות.
"למה הקאת?", הוא שאל בלחש וגמע את רוקו. מבטו היה מאוכזב. למרות שהוא אשם בכל, הוא צריך להרגיש אשם.
"כי ככה ועכשיו תן לי להמשיך לל…" "דברי כבר, למה הקאת?", הוא צעק את המשפט הראשון ואת השני אמר בשקט. דמעות החלו למלא את עיניי ואיימו לרדת בכל רגע.
"כי הרגשתי שמנה ומכוערת, בגלל זה", אמרתי ונשברתי. הדמעות נשרו מעיניי כמו עלים בשלכת.
"סול אני…מתי תביני שאת האישה הכי יפה ש…", הוא עצר את עצמו כשהבין מה הוא אמר הרגע. זה גרם לליבי לקפץ בתוכי ולהתרגש כמו נערה.
"תפסיקי להזיק לעצמך…את יפה ויש לך גוף יפה. אני רוצה שתבטיחי לי שיותר לא תעשי את השטות הזאת", הוא אמר והניח את ידיו על כתפיי.
"הבטחתי זאת כבר ללירן, לכן אני לא אעשה את זה יותר", שיקרתי, רציתי לנפץ לו את הבועה שבה הוא חי.
"אה…וואלה, לירן", הוא אמר והחזיק את ידיו לחיקו.
"כן לירן, אנחנו ביחד ואני רוצה שתניח לי כבר. שתפסיק להתערב לי בחיים", אמרתי ופניו נראו נגעלות.
"ככה את אוהבת אותי?שקרנית…את דוחה", הוא ירק בגועל ולקח צעד לאחור.
"סליחה?אני דוחה?מה אתה חשבת שאני אשב ואבכה עליך?איפה אתה חי?אנשים מתקדמים גם אם זה מהר מידי בעיניך. יש לי וללירן פוטנציאל להתקדם אז ניצלתי את המציאה הנפלאה הזו. הוא גבר מושלם, מבין אותי יותר מכל בן אדם בעולם הזה", יקיר בלע את רוקו, נראה פגוע מכל מה שאמרתי עכשיו. מכל האמת למחצה שאמרתי הרגע. עיניו השחורות נצצו וידיו נתחבו בתוך כיסי המכנס הקצר השחור שלבש.
שתיקה, מאוד מביכה עטפה את האווירה והרגשתי כבר חסרת אוויר. רציתי שילך, שלא אצטרך להתמודד עם המבט המכשף שלו.
הוא המשיך להביט בי והחל להתקרב צעד אחר צעד לכיווני וכל צעד שלו הלכתי צעד אחורנית. עד שנדחקתי אל הקיר.
"מה אתה עושה?", שאלתי בלחש ופעימות ליבי האיצו את קצבם. הוא הניח את ידיו ליד ראשי כל יד בצד אחר על הקיר והרגשתי כלואה, חנוקה עוד יותר.
"את רוצה להגיד לי ששכחת אותי?כל כך מהר?", גמעתי את רוקי, לא ידעתי מה לענות ומה להמציא הפעם. נגמרו לי כל התירוצים והמילים.
"באמת עכשיו…יש לך אישה בניורק ומה שמעניין אותך זה אם שכחתי או לא?", הוא נתן אגרוף בקיר ונישמתי נאתקה מהבהלה. שוב יקיר העצבני והחסר שליטה עצמית הופיע מולי. זה רק מוכיח שאנשים לא באמת משתנים.
"תעני לי סול…תעני לי או שאני אשתגע עכשיו ולא יודע מה אני אעשה. תעני לי.", הוא איים בשקט.
"תעזוב אותי יקיר, דיי כבר תעזוב אותי!", צרחתי בכל כוחי. הוא עדיין נראה עצבני והתנשם בכבדות.
"למה…למה אני משתגע כשאני לידך?למה אני מאבד שליטה כשאת מביטה בי ככה?", הוא שאל בקול צרוד. חלק בי שמח לשמוע את המילים האלו אבל החלק השני ידע שיש לו ארוסה וש…זה אבוד. שהוא יתחתן איתה ואני בחיים לא אהיה בשום שלב בחיים שלו.
שתקתי. לא הצלחתי לדבר, לא ידעתי מה לענות.
"אני אוהב אותך סול, אני אוהב אותך", הוא תפס את פניי בעדינות וליטף אותם. גרם לעורי לסמור ממגעו האלוהי. רציתי עוד, רציתי להרגיש אותו עד הסוף.
"אבל…", הוא לפתע אמר והפסיק לאחוז בפניי והשפיל את מבטו.
"אבל אני אוהב גם אותה", כאן הוא ריסק את כל התקווה שהייתה בי. כל השמחה ירדה ונעלמה כלא הייתה.
"עזוב…בוא נשכח שזה קרה…אני ואתה זה פשוט…לא. אנחנו לא נועדנו להיות ביחד", אמרתי בעצב רב.
הוא לא ביטל את דבריי, הוא רק אישר אותם בשתיקה שלו.
"אולי את צודקת", הוא אמר ויותר לא נשען על הקיר.
"אני חושב שכל האהבה הזאת מיותרת", הוא אמר והתקדם לדלת. הוא פתח אותה ויצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת. השאיר את ליבי רועש וסוער. פגוע ומרוסק לרסיסים קטנים.