טעות או מזל? – פרק 28

פניו של לירן התעקמו ונראו לא מרוצות כלל כשניצחתי אותו סיבוב שלישי בכדורגל במשחק האקס בוקס שלקח לו שעה שלמה ללמד אותי וחצי יום להתרגל לשלט ולדעת בעל פה מה כל כפתור אומר.
הוא הטיח את השלט בחוזקה על הספה ונראה דיי…מובס. המראה קצת הצחיק אותי והתחלתי לחייך. הוא התעצבן מזה יותר וקם מהספה בתנועה חדה ומהירה. לא עברה חצי דקה והתחלתי להתגלגל מצחוק.
"את ממש בוגרת לגילך", הוא אמר בציניות גלויה ומכוונת וזה גרם לי עוד יותר לצחוק. כשהבנתי עד כמה זה הרגיז אותו באמת ההפסד הקטן הזה אז התאפסתי על עצמי והפסקתי עם הגיכוחים הבלתי נשלטים שלי.
הוא סיים לשתות את המים הקרים שמזג לעצמו והתיישב על ידי שוב.
"תותחית קטנה", הוא אמר והניח את ידו על ברכי. החום הנעים והמלטף הופרש מכף ידו וחיממה את ברכי שקפאה מהמזגן שדולק כבר חמש שעות ללא שום הפסקה או השעיה. אהבתי את המגע שלו ועוד יותר את המבט שנקבע על פניו. המבט המהפנט שאני כה אוהבת לראות.
"את יודעת…", הוא החל להגיד וכרך את ידו סביב כתפי בצורה חברית אך עם זאת גם מביכה.
"חשבתי על זה בלילה ו…אולי תעברי לגור איתי?", הוא אמר ובקולו ניכר לחץ והתרגשות. משלא אופייני לו כל כך.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב…אתה יודע למה", השפלתי מבטי, ידעתי שזה יפגע בו. אני גם יודעת שיצאתי אגואיסטית בזה שבאתי אליו כדי להתנחם. הוא רוצה אותי ברצינות ואני רוצה את יקיר. אני שונאת את עצמי!
"רק הצעתי…את לא חייבת", הוא אמר ויותר ידו לא נכרכה סביב כתפי. הוא קם מהספה והלך לחדרו.
למה הייתי חייבת לפגוע בו ככה?לעזאזל איתי. טוב לי איתו, הוא עושה לי טוב.
קמתי גם אני מהספה והלכתי לחדר שלו. פתחתי את הדלת, הוא שכב על גבו ושתי ידיו היו תחובות מתחת לראשו ומבטו מופנה לתקרה.
"לירן…", התחלתי להגיד והתיישבתי על המיטה.
"אני מצטערת", הוא הביט עליי…המבט שלו לא היה מוכר בכלל, פתאום הוא נראה כל כך רגיש ופגיע.
"את לא צריכה להצטער על כלום. אני הטיפש כאן", הוא ירק בכעס, הוא כעס על עצמו.
"אתה לא טיפ…" "אני כן", הוא התפרץ לדבריי והתרומם לישיבה.
"אני טיפש שחשבתי שנהיה ביחד מתישהו, אבל את רואה אותי בתור ידיד נכון?", הוא אמר ונשען על גב המיטה.
"לירן…אמרתי לך כבר, אני לא אשקר לך אני נמשכת אליך בטירוף, אבל קשה לי…להתאהב בך", הרגשתי אבודה, חסרת המילים הנכונות. הוא כל כך בילבל אותי.
"את אף פעם לא ניסית…תמיד ראית אותי בתור אחד שרק מזיין ופוגע בבנות. אבל שתדעי לך שאני מזיין רק את הבנות שלא מתנגדות ושאין להן בעיה להתמסר לגברים זרים. חבל שאת לא מבינה שאותך אני רוצה באמת…מעבר לרק לשכב איתך. את הראשונה שהצלחת להוציא ממני את כל המילים שאני אומר עכשיו. הראשונה", הוא השאיר אותי חסרת מילים והצליח לגרום לי להבין המון דברים. דברים שבעבר ידעתי רק לפקפק בהם ועכשיו…מאמינה בעיניים עצומות.
לא דיברתי…התקרבתי אליו והתישבתי בפיסוק רגליים עליו. ראשו היה מושפל. הרמתי את מבטו אליי.
הוא הביט בי במבט שתמיד גורם לי להתפתל…לרצות לנשק אותו בתאווה.
"בבקשה…תן לי לחשוב על זה. אני מאמינה לך לירן", הוא עדיין הביט בסערה בעיניי. נשענתי עליו ושתי ידיי נכרכו מסביב לראשו.
***
נכנסתי הביתה, כשאני לבושה בבגדים של לירן.
אף אחד לא היה, איזה יופי…שקט.
התקדמתי לעבר חדרי ופתחתי את הדלת.
הוצאתי מהארון בגדים והנחתי על המיטה…הספרים שהיו מונחים באי סדר על המיטה הזכירו לי שאני צריכה לחזור על החומר. נאנחתי ויצאתי לעבר המקלחת.
השלתי מעליי את החולצה והבוקסר של לירן וזרקתי על הריצפה. נכנסתי למקלחון ופתחתי את המים שהיו קרים עד מאוד.
לא היה איכפת לי, כי ממש חם בחוץ.
התחלתי לשיר, שכחתי כבר מזה לשיר מאז שהגעתי לכאן. זה הדבר שאני הכי אהבתי לעשות.
לפתע השתתקתי כששמעתי את הדלת של המקלחת נטרקת.
סגרתי את המים והצצתי מבעד לוילון.
"איפה היית?", אוריה שאלה בדאגה. "ושל מי הבוקסר והחולצה?", היא הביטה בי בעיניים שובבות.
נאנחתי וחזרתי להתקלח.
"אני לא אוותר לך עד שתגידי", היא צעקה.
"כן כן", השבתי בציניות והמשכתי להתקלח.
שוב נשמעה טריקת דלת.
"מה עכשיו אוריה?", סגרתי שוב את המים. אבל היא לא ענתה.
הצצתי מבעד לוילון. זאת לא אוריה….זה יקיר.
"אולי תצא, אני מתקלחת", כעסתי.
"למה את מתביישת?אני רואה שאתמול עשית חיים עם מישהו", הוא אמר והצביע על הבוקסר והחולצה של לירן. רציתי להרביץ לו בכל כוחי. אם רק היה יודע מה עברתי.
"בבקשה ממך תצא", אמרתי בשקט.
"לא רוצה, חייב להשתין", הוא התעקש.
"תתבייש לך", אמרתי לו וסגרתי את הוילון.
"את זאת שצריכה להתבייש בעצמך, שכבת עם גבר", הוא כבר חצה כל גבולות.
"שכבתי עם גבר?", שאלתי ושוב הצצתי מבעד לוילון.
"כן", אמר בבטחון. "הבוקסר והחולצה כאן שוכבים על הריצפה כהוכחה", הוא הוסיף בטיפשות ובהקטנת ראש.
"אני לא מתכוונת לספק לה שום הסברים ועכשיו אם אתה רוצה להשתין אז תעשה את זה כבר", הוא החל לצחוק, לצחוק בזלזול.
"מה מצחיק אותך", שאלתי.
"את…אחרי כל מה שעברת את שוכבת עם גבר בכזאת קלות", לא האמנתי שזה מה שהוא חושב…שהוא העז להגיד לי דבר כזה…להזכיר את זה בכזה זלזול. כל כך נפגעתי. סגרתי את הוילון ונתתי לדמעות לשטוף את פניי.
הוא באמת עבר כל גבול, לא השתנה בכלל. נשאר אותו בן אדם רע עם אגו נפוח.
"אתה לא השתנית בכלל", אמרתי בקול סדוק ושבור.
הוא לא ענה…עמדתי ככה כמה שניות ושמעתי את הדלת נטרקת.
שונאת אותו, את החיים האלה. העבר לא יעזוב אותי לעולם, לא משנה כמה אנסה לברוח.