טעות או מזל? פרק 25

יקיר נכנס אל תוך השירותים, סגר אחריו את הדלת והתיישב על ידי. הבעה מאוכזבת הופיעה על פניו. הוא העביר את ידו הגדולה על כל פניו ושוב חזר להביט בי. "למה?", הוא שאל בקול שקט אך לא רגוע. "אני לא מרגישה ט…" "אל תבלבלי לי במוח, את הקאת בכוונה", הא קטע את דבריי בכעס. השפלתי את מבטי, אני ידעתי שזה בלתי אפשרי לשקר לו. "אל תתערב לי בחיים", אמרתי בקול חנוק וסדוק. כל רגע הרגשתי איך אני עומדת לפרוץ בבכי. "אני כן אתערב…אני לא אתן לך להרוס את עצמך ככה", הוא אחז את כף ידי ובכך חתם שהוא תומך בי ומנסה לעזור לי. "בבקשה…אל תעשה את זה קשה ממה שזה, אני לא יכולה להפסיק עם זה. זאת אומרת תראה אותי…", הוא בחן את כל גופי ונשך את שפתיו התחתונות בתאווה. מה הוא בדיוק רואה?גוף שומני ומכוער, הוא פשוט שקרן!
"את…את מדהימה את…נשית כל כך, אני לא מבין איך את לא רואה את זה", הרגשתי את הכעס משתלט עלי. הוא משקר. "תפסיק לשקר!אני שמנה!", בכיתי, זרקתי עליו את כל התסכולים שלי. "את עיוורת, זה מה שאת!הגוף שלך…מושלם. תמיד רציתי לטעום אותו", הוא שוב העביר את עיניו על גופי וקם מהריצפה. הוא נשען על הכיור והשפיל ראשו. "עדיף שנתרחק…לא עושה לנו טוב להיות אחד ליד השנייה. גם אחרי ארבע שנים את עדיין…", הוא לא סיים את המשפט. הוא הסתובב ונעמד מולי. הבטתי בו כשדמעות מטשטשות את ראייתי, מתקשה לראות בבירור. "תפסיקי להקיא, אני התחלתי לעקוב אחרייך מעכשיו", קולו היה חלוש וצמרמורת חלפה בכל חלק בגופי. הוא דואג לי…למה?למה הוא חייב לדאוג לי ולגרום לי להרגיש קרובה אליו יותר?שייעלם, שילך מחיי שלא יחזור! השתגעתי במחשבותיי. הוא יצא מהשירותים והותיר אותי לבד, מול המראה…האויב הכי גדול שלי. שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, מעלימה כל זכר לקיא ויצאתי בחזרה לסלון.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?", לירן שאל וכרך את ידו סביב כתפי ברכושניות. יקיר העיף את מבטו על ידו ונדמה היה שזה הפריע לו. "סתם…נו איך כאן?אתה נהנה?", שאלתי וחייכתי חיוך מזוייף. "מאוד, כולם כאן ממש נחמדים", הוא אמר והחל ללטף את ראשי.

***

"בוקר טוב", יקיר אמר ונעמד מאחוריי. שטפתי את הכוס קפה שסיימתי לשתות לפני כדקה והנחתי אותה על יד הערמת כוסות הנקיות. הסתובבתי ונטלתי את המגבת הקטנה מהשולחן וניגבתי את ידיי.
"בוקר טוב יקיר, למה אתה ער כל כך מוקדם?", שאלתי והתיישבתי על הכיסא. הוא התיישב על ידי. "לא יודע…בזמן האחרון אני לא מצליח לישון כמו שצריך", הוא אמר והעביר את ידו על שיערו.
"למה?קרה משהו?", שאלתי בדאגה.
"לא, סתם לא מצליח לקום בשעה מאוחרת…תקופה כזאת", הנהנתי בהבנה.
שתיקה, ממש מביכה, לא ידענו מה להגיד אחד לשנייה. מוזר לי, מוזר לשבת מולו שוב.
"את ולירן…זה רציני?", הוא שאל וליטף את עורפו פעמיים כשעיניו ציפו לתשובה בקוצר רוח.
"לא", עניתי וקמתי מהכיסא, פתחתי את המקרר והוצאתי תפוח, הייתי רעבה.
"מה את אומרת שנצא לאכול משהו?בקפה קפה או גרג?", הוא שאל וחייך חיוך קטן.
"לא…אני עייפה מידי בשביל לצאת מהבית", אמרתי ונגסתי מהתפוח הירוק.
"אז אני אכין לנו ארוחת בוקר טעימה", "דיי יקיר, אני יודעת למה אתה אומר את זה. אולי תרד מזה כבר. אני לא אקיא בסדר?אני סתם אוהבת לאכול תפוח ירוק על הבוקר", הוא נאנח וקם מהכיסא.
"לאן אתה הולך?", שאלתי כשהוא החל להתקדם לעבר הדלת.
"להרגיע את העצבים שלי", הוא אמר ויצא מהבית. קמתי ויצאתי אחריו מהבית. הוא התיישב בכניסה לבניין והדליק סיגריה.
"ככה אתה מרגיע את העצבים שלך?", שאלתי אך הוא לא ענה. הוא רק עישן את הסיגריה שלו והביט על כל המסביב רק לא עליי.
"יקיר…למרות הכל, אני התגעגעתי אליך. היית חסר לי", התוודאתי. הוא שוב שתק. המשיך לשאוף את הרעל הזה.
"הייתי חייב את החופשה הזאת. היא הצילה אותי סול", הוא אמר לאחר שתיקה של חמש דקות.
"אני יודעת…רק שתדע שאני שמחה בשבילך, על השינוי שלך ועל…ועל זה שאתה מאורס. היא יפייפיה, אני מאחלת לכם המון אושר", חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי.
"למה אני לא מרגיש מסופק?למה אני מרגיש שחסר לי משהו?", הוא שאל, נראה מיוסר ואבוד.
"אתה לא צריך להרגיש ככה, יש לך הכל. עבודה מסודרת, אישה יפה וטובה. משפחה אוהבת ותומכת, מה אתה צריך יותר?", הוא התכופף טיפה אל הריצפה והרים גבעול והחל לשחק איתו.
"לא יודע סול…חסר לי משהו", הוא אמר וזרק את הגבעול בכל כוחו.
כבר לא היה לי מה להגיד. קשה לי להבין אותו.
"יקיר…", הוא הפנה את מבטו לכיווני.
"תודה על הדאגה, אני אעשה את כל המאמצים כדי לא להקיא יותר", אמרתי וחזרתי להביט קדימה. הוא הפנה את מבטו קדימה וישבנו ככה, בשתיקה. רק שפעם היא הייתה מרגיעה.