טעות או מזל?- פרק 24

"אתה סתם מקשקש" "שקט", הוא השתיק אותי, חושב שאני עדיין תחת פיקודו. הטירונות עברה כבר ממזמן והוא צריך להפנים את זה. אבל ככה הוא…שתלטן.
"אל תשכח שאני ממזמן לא הטירונית שלך", הבהרתי לו, אבל על פניו עלה חיוב שובבי ומרוצה במיוחד. הוא אוהב אק שן, ריגושים, ההיפך ממני.
"אני זוכר כמה אהבת את זה שהייתי מנשק אותך במשרד הנעול שלי", הוא לחש בצרידות אל אוזני וגרם לגופי להתחמם. למה הוא גורם לי לרצות אותו כל כך?
"כן…תקופה טובה, עכשיו הכל השתנה", אולי עכשיו הוא יפנים ויחזור למציאות.
"כן..אבל את לא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך", הוא אמר והביט בי עם מבט משמעותי בעיניו.
"אולי עדיף שלא נתראה יותר, אני באמת לא יודעת למה באתי…אולי כי אתה היחידי שיודע להרגיע אותי. אבל עדיף שנסיים את זה פה ושלא נשלה אחד את השנייה", המבט נהפך ליותר משמעותי וידיו גלשו לכיוון אגני.
"אני בחיים לא אעזוב אותך, את תהיי שלי סול…את שיגעת לי את המוח. אף אחת לא הצליחה לעשות את זה כמוך, אז אין מצב שאני משחרר אותך עכשיו", הוא ממש התכוון לכל מילה שיצאה לו מהפה, הספקתי להכיר אותו ולהבין שהוא רציני. אולי אני סתם מדמיינת כי כן…הוא השכיב כמעט כל טירונית בפלוגה. כל טירונית שנראית טוב. אבל אותי הוא לא הצליח להשכיב ואולי בגלל זה הוא נתפס עליי חזק.
"אני לא מתכוונת להשלות אותך, אמרתי את מה שיש לי להגיד, עכשיו אני צריכה ללכת", אמרתי אך הוא עדיין לא התנתק מגופי.
"בואי אני אקח אותך", הנהנתי בראשי בהסכמה. הוא התנתק ממני והלך לחדרו להתלבש.
***
"מה את עושה היום בערב?", הוא שאל. יד אחת שלו הייתה על ההגה ויד שנייה על החלון.
"יש ארוחה משפחתית…", לא ידעתי אם להזמין או לא, הרגשתי קצת אבודה.
"אה…תהני", הוא אמר, ציפה שאזמין אותו, כמו תמיד.
"רוצה לבוא?", שאלתי וחיכיתי לתשובה.
"כן", הוא אמר וחייכתי חיוך קטן.
התקרבתי לכיוונו כדי להביא לו נשיקה על הלחי אבל ידו כיוונה את פניי לכיוון שפתיו ויצא שהתנשקנו בפה.
"למה עשית את זה?", שאלתי לאחר שהתנתקנו מהנשיקה, לא התנגדתי, מודה. אבל עדיין זה לא אומר שהוא יכול לעשות כל מה שעל רוחו.
"כי בא לי", הוא אמר וחייך את החיוך המעצבן והמתנשא שלו.
יצאתי מהרכב מבלי להגיד לו שלום והופתעתי לראות את יקיר יושב על המדרגות בכניסה לבניין. הוא עישן סיגריה והביט בי במבט הישן שכל כך התגעגעתי אליו.
"היי", הוא לא ענה. עליתי את המדרגות ועליתי לבית.
מה היה הקטע שלו לא לענות לי?מה שוב המשחק של השנאה שלו כלפיי?ארבע שנים עברו, המון דברים השתנו, יש לו ארוסה ועכשיו הוא שוב חוזר אל העבר?נשבר לי מזה, ממנו מהכל.
אני יותר לא מתחשבת באף אחד, אעשה כל מה שעל רוחי. אחייה את החיים שהפסדתי כל השנים האלה, עד היום.
נכנסתי הביתה, הריחות חדרו אל אפי וגרמו לתיאבון שלי להתעורר.
"וואי שושנה איזה ריחות אני מתה", אמרתי לה ונעמדתי על יד הסירים המלאים במטעמים המושלמים והטעימים שלה.
"עוד שעתיים יושבים לאכול", היא חייכה לעברי וניגבה את ידיה הרטובות.
"לירן גם בא", היא חייכה עוד יותר וחיבקה אותי חזק.
"אני שמחה שהוא בא, אני אוהבת את ההומור שלו, הוא נראה בחור טוב", אם היא רק הייתה יודעת מי הוא באמת לירון משיטה.
"כן, אחלה בחור שבעולם", הצחקתי את עצמי.
"טוב, אני נכנסתי להתקלח", אמרתי לה ונשקתי על לחייה.
***
פתחתי את הדלת, לירן עמד מולי. לבוש בחולצה מכופתרת לבנה של ארמני, ג'ינס שחור עם קרעים. נעל נעליי לקוסט שחורות ושיערו השחור היה מסודר בצורה מושלמת.
"היי", אמרתי, כמעט לחשתי. היופי שלו מסנוור.
"את כזאת…מושלמת", הוא לחש באוזני והביט בי שוב.
"כנס", אמרתי לו והוא נכנס, הוא החזיק שקית בידו וניגש איתה לכיוון שושנה שעמדה וערכה את השולחן.
"היי", הוא אמר בחיוך ביישני והגיש לה את השקית.
"מה זה לי?", היא שאלה בפליאה ולקחה את השקית מידו.
היא פתחה את השקית והוציאה משם קופסא גדולה ואת השקית הניחה על הכיסא. היא פתחה את הקופסא ובתוכו היו המון שוקולודים עם יין.
"תודה מתוק, לא היית צריך", היא אמרה ונישקה את לחייו וחיבקה אותו באהבה.
יפה מצידו, בהתחשב שאין בינינו כלום. אני חושבת…
"בשבילך הכל", הוא אמר והיא התחילה להסמיק.
"טוב, בוא תשב, אני אביא לך בירה", אמרתי לו וסחבתי אותו לסלון.
הוא התיישב ואני התקדמתי בחזרה למטבח.
"חתיך", שושנה לחשה לי באוזן. הבטתי בה בחיוך והתחלתי לצחקק בשקט.
"כן, יותר מידי חתיך", נאנחתי והוצאתי מהמקרר בירה גולסטאר אחת בשביל לירן.
חזרתי לסלון ונזרקתי על הספה.
"תודה יפה", הוא אמר וקרץ לעברי. אח!כזה שובב, ואני כמו טיפשה אוהבת את זה.
יעל יצאה מהחדר, לבושה בשמלה לבנה וקצרצרה במיוחד, יותר משלי זה בטוח. לירן ישר העיף מבט וסרק אותה מכף רגל ועד ראש.
חייכתי וחשבתי לעצמי…הוא לא ישתנה לעולם.
"היי, מי זה הבחור הזה?", היא שאלה כאילו היא חייבת לדעת הכל.
"לירן, ידיד טוב שלי", אמרתי בחיוך, הוא קם מהספה והושיט לכיוונה את ידו הגדולה.
היא בתגובה חייכה והלחצה לו את היד, רואים שעוד שנייה העיניים יוצאות לה מהמקום מרוב שהיא אוהבת איך שהוא נראה.
"תכיר, זה יקיר, בעלי לעתיד", היא אמרה כשראתה שיקיר מתקדם לכיוון מהחדר.
"מה קורה אחי?", לירן שאל ויקיר נעץ בו מבט קצת…עצבני?מאיזו סיבה בדיוק?
"בסדר", הוא ענה ביובש והתיישב על הכורסת יחיד, כמו בימים ההם.
"קדימה, כולם לבוא לשולחן", צעקה שושנה וכולנו עשינו כדברייה.
התיישבנו כל אחד מסביב לשולחן ואוריה הצטרפה, עם חברה שלה.
התחלנו לאכול. רציתי הכל מהכל, הריח היה נפלא ולירן גם התלהב. יעל לא הפסיקה לחייך ולזרוק מבטים לכיוונו, מופקרת, בעלה לעתיד יושב על ידה והיא מוצאת זמן לפלרטט איתו.
"אז מה לירן…תספר לנו איך בצבא?", שושנה שאלה, היא ממש התלהבה ממנו.
"בסדר, יום ראשון חוזר, מתחיל לי מחזור חדש, פלוגה חדשה. טירוניות חדשות", חייכתי לעצמי, טירוניות חדשות…כל כך מובן מה הוא הולך לעשות איתך שאין יותר שקוף מזה.
"יפה, שיהיה לך המון בהצלחה", היא איחלה לו בחיוך והמשיכה לאכול.
"טוב, אני סיימתי, ברשותכם אני אלך לשירותים", אמרתי וקמתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון השירותים.
הנה הרגע הגיע, הרגע השנוא עליי. הרגע שבו אני נהפכת חלשה מכל. נותנת למוח להשתלט עליי ולעשות את הגרוע מכל. להקיא.
הכנסתי אצבע ועוד אצבע. הוצאתי את האוכל וההרגשה הייתה זוועתית. אין הרגשה יותר נוראית מזאת.
לא הצלחתי לנשום. עד שהפירור האחרון יצא מבטני אני לא אהיה רגועה.
"מה נראה לך שאת עושה?", שמעתי את קולו מאחוריי. עצמתי את עיני, נתפסתי.