טעות או מזל?- פרק 23

שושנה הפסיקה עם הבישול וקפאה במקומה. הייתה המומה בדיוק כמוני וכמו אוריה.
היא שטפה במהירות את ידיה בריפרוף וניגבה עם המגבת הקטנה שהייתה תלויה על כתפה ורצה לכיוון הדלת. היא נעמדה מולה וחייכה חיוך רחב וגדול.
רגליי החלו לצעוד לעבר החדר. לא יכולתי לעמוד ולצפות בזה. יצאתי פחדנית חסרת עמוד שדרה. למה אני בורחת?אני לא אוהבת אותו, אני לא יכולה לאהוב אותו.
הכאב ראש חזר, תמיד כשאני חושבת מעל ומעבר הראש מתחיל לקבל כאבים חדים.
התיישבתי על המיטה וחיכיתי ללא נודע. בטח אוריה תיכנס עכשיו ותסחוב אותי לשם בחזרה. אני לא מסוגלת להראות את פניי מולו. מפחדת לראות עד כמה שהוא נהפך לנאה יותר וגברי וחסון. תמיד הייתה לי מן חולשה ליופי שלו. העיניים השחורות והמבט המסתורי שכיסה אותן. גופו השרירי, עצמות לחייו הבולטות. הקשיחות ואפילו הצלקת החרוטה על בטנו התחתונה.
לעזאזל עברו ארבע שנים, מה נסגר איתי?!אני יוצאת, אני לא אסתתר יותר משום דבר ואף אחד!
צעדתי בבטחון אל הדלת ושמתי את ידי על הידית.
היא ירדה לבד.
זזתי אחורנית כמה צעדים וליבי החסיר פעימה.
היא נפתחה, עיניי הלילה שלו נעצרו בעיניי הירוקות הכהות. הוא קפא בדיוק כמו שאני לא הצלחתי להניע אף איבר. הוא הביט בי עם מבט חודר וקודר. בלעתי את רוקי, לא זזנו רק הבטנו אחד בשנייה.
עיניו ירדו וסרקו את גופי בקפידות. הוא בלע את רוקו לנוכח התפתחותי בארבע שנים שלא ראה אותי.
לסתו הייתה מכוסה בזיפים השחורים שנתנו לו מראה קצת מסוכן ונתנו לו המון נוכחות. גופו נהפך לשרירי יותר, הכל נהיה גדול יותר. הוא מושלם.
"סול…", אפילו קולו נהיה עבה יותר וגברי כל כך.
הצטמררתי, נהפכתי לאחרת על ידו.
"יקיר", לסתו התקשחה ורגליו החלו לצעוד פנימה. הדלת נסגרה ושנינו עמדנו ממש קרובים אחד מול השנייה, יותר מתמיד.
למה אנחנו לא זזים?על מה הוא חושב?
הוא התקרב עוד כמה צעדים וידיו נכרכו סביב גופי. ריח גופו שיגע אותי, הסנפתי את צווארו, קשה היה לי להתאפק. הוא הידק את חיבוקו ולא רצינו להתנתק. עד שהדלת נפתחה שנית. זאת הייתה היא…יעל.
"אני מפריעה?", היא שאלה וחיוך מעצבן נמרח על פניה. חיוך צבוע.
"תכירי, זאת…ידידה שלי. היא גרה אצלנו כבר שנים. כמו אחותי השניה", הוא אמר בחיוך והתקדם לעברה. הוא חיבק אותה והביט בח עדיין מחייך.
אני לא חייכתי, אני בסה"כ כמו אחותו…כשהוא בשבילי משהו אחר לגמרי.
"נעים מאוד, אני יעל", היא הושיטה את ידה לעברי, לחצתי אותה ויצאתי מהחדר.
הרגשתי חנוקה, משהו מוזר. רציתי רק לברוח.
לקחתי את תיקי מהשולחן בחדר אוכל ויצאתי מהבית. בלי להגיד שום דבר לאף אחד.
"לירן, אני בדרך", אמרתי כשהוא ענה לשיחה.
"מחכה לך", הוא אמר וניתקתי.
לירן הוא מן ידיד…קצת יותר מידיד. תמיד הוא רצה אותי, שאהיה שלו. אני יודעת שאני יצאתי אגואיסטית, אבל טוב לי בחיקו, הוא יודע איך להרגיע אותי.
אחרי הליכה של עשר דקות הגעתי לביתו, הוא גר לבד. הכרתי אותו בצבא. הוא היה המפקד שלי בטירונות. כן…הוא רצה אותי עוד כשהייתי הטירונית הצעירה שלו. משיכה אליו תמיד הייתה לי, עד היום. אבל קשה לי לאהוב אותו. לא יודעת למה…אולי בגלל שהוא קצת לא רציני, רוצה רק משהו אחד. אבל הוא טוען שאיתי זה אחרת.
"היי", הוא חיבק אותי, היה נטול חולצה ולבש רק מכנס קצר בצבע שחור.
הגוף השרירי שלו תמיד שיגע אותי. עיניו הכחולות הכהות עוד יותר והמבט השובבי…הפילו אותי ברשת.
משיכה אדירה.
"צמחו לך זיפים", אמרתי וחייכתי בשובבות כמו שהוא אוהב. הוא נשך את שפתיו התחתונות והתיישב על הספה בסלון.
"מה איתך אה?התגעגעתי ילדה", קולו הצרוד צימרר את גופי.
"גם אני", השבתי והתיישבתי על ידו. יודעת כבר את הצעד הבא שלו.
הוא פיסק מעט את רגליו וידיו היו מונחות על ברכיו. הוא טיפוס…ערס. אבל זה מושך אותי.
"מתי תביני שאני באמת רוצה אותך?", הוא שאל, הפעם בנימה רצינית.
"אתה סתם…משחק עם בנות. מזיין כל מה שזז", עניתי. לסתו התהדקה והתקשחה. הוא טיפוס קצת עצבני.
"אז למה באת?אם אני כזה זיין למה באת?", הוא הרים את קולו והרים לעברי ידיים מאשימות.
"אתה יודע…אני אפילו לא יודעת", קמתי מהספה והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת.
לפני שהספקתי לצאת ידיו משכו אותי אחורנית ולאחר מכן הצמידו אותי לקיר.
גופו נמרח על שלי. עיניו הכהות התעמקו בשלי ושתי ידיו נשענו על הקיר, חסמו לי את הדרך לעבור.
"מתי לעזאזל תביני שאני אוהב אותך?", הוא לחש בצרידות ושם מאחורי אוזני חלק מהשיער שגלש על פניי.
הצטמררתי, לא ידעתי מה להגיד….
הוא יודע איך לעשות את זה ללא ספק.