טעות או מזל? – פרק 22

זה כבר הקיץ הרביעי שאני מבלה עם אוריה ושושנה. היום יום ההולדת שלי, זכרונות קשים עולים ביום הארור הזה. ביום שהקללה נפלה עליי לפני כמעט שש שנים ונשארה עד היום, כנראה שתלווה אותי כל יום וכל שנה. יום שאי אפשר לשכוח, למחוק. מאז שדיברתי על זה עם יקיר, לא הוצאתי מילה על מה שקרה ביום ההוא. הוא טס באותו השבוע, כמו שאמר עם חבר שלו ולא חזר עד היום.
מצד אחד הרגשתי כל כך שחרור שלא אצטרך להתמודד איתו כל יום מולי, מצד שני הרגשתי צביטה בלב, צביטה שלא חשבתי שארגיש אי פעם. הוא היה מעורב בחיי יותר מידי ואפילו בכפייה. הבנתי שהסמים פעלו באותו היום, הניעו את גופו לעשות את שאסור, את הדבר שלא סולחים עליו. אבל אני…משום מה סלחתי. שחררתי. עם הזמן אפילו ציפיתי לראות אותו מולי, להיות קרובה לעיניו השחורות היפות. הוא דיבר רק עם אוריה ושושנה, איתי…איתי לא העז, רעד בכל פעם ששמע את קולי בוקע מעבר לטלפון. משתתק ומחכה שאעביר את השפורפרת לאוריה או לשושנה העיקר שלא יצטרך לשמוע את קולי. הוא החליט לשכוח מהעבר שלו ומסתבר שאני חלק ממנו.
כל כך התגעגעתי לימים שבהם שמחתי ביום הולדת, לחגוג כמו כל ילדה נורמלית. עכשיו…אני לא מצליחה להשתחרר מכלא התמידי הזה. הרגש שמרגיש כמו מאסר עולם. הזכרונות הכואבים והצלקות הבוערות שמתעוררות כל פעם ביום הזה.
נכנסתי הביתה, אחרי יום עבודה קצר למדיי בגלל שהיום יום ההולדת שלי. הם שלחו אותי בחזרה הביתה מבלי שאבקש.
השעה רק אחת ואין לי שמץ למה שאעשה עכשיו בבית. משעמם לי לשבת ללא מעש.
"שושנה, איזה ריחות, לכבוד מה?", שאלתי אותה בעודה עומדת במטבח וחותכת בצל על הקרש חיתוך במהירות של מקצוענים.
"יקיר בא לבקר", היא זרקה את הפצצה עלי ונראתה ממש נרגשת לקראת זה רק אני הרגשתי מוזר. דפיקות הלב הגבירו את הקצב כאילו הייתי אחרי ריצה של שעתיים ללא הפסקה.
"מה..הוא", "הוא בא לבקר, כן", היא קטעה את דבריי וחייכה חיוך רחב וגדול.
"וואו", זייפתי התרגשות לאחר שחזרתי לעצמי, לא יכולתי להראות לה את ההרגשה האמיתית שלי לגבי הידיעה הזאת.
"כן, לקחתי חופש בשבילו, שלוש שנים את קולטת", היא אמרה והייתה באופוריה. התרגשתי בשבילה, זה הבן שלה וסוף סוף היא זוכה לראות אותו לאחר ארבע שנים שלמות שהייתה בקשר עמו רק דרך הטלפון או הסקייפ.
אני זוכרת לילות שלמים של דיבורים עליו, היא סיפרה לי על הילד שהיה ועל השינוי הקיצוני שעבר לאחר מותו של אביו.
כל כך רציתי לדעת עליו הכל, הוא הפך את כל עולמי. כן…החיים מוזרים.
לא הצלחתי להבין עד היום אם זאת טעות או מזל שהגעתי לבית הזה. אבל…אין מאושרת ממני שפגשתי את שושנה, האמא הכי מדהימה שהכרתי בחיי. ואת אוריה, האחות שתמיד חלמתי שתהיה לי.
"אמא, סידרתי את החדר שלי", אוריה התקדמה בעייפות לעברנו כשמסרק בידה.
היא סירקה את השיער הארוך שלה ונראתה כה יפה וכל כך אחרת.
כל פעם אני מתפלאה מהשינויים שעוברת במראה שלה.
היא ושניר הצליחו להחזיק מעמד, למרות כל העליות והירידות שעברו, הם לא נשברו ונלחמו על אהבתם. זה תמיד נתן לי תקווה שיום אחד גם לי יהיה שניר משלי.
"יופי מתוקה שלי, הוא אמור להגיע בעוד חמש שעות, צריך להכין את הכל עד שהוא יגיע", היא אמרה וזרקה את הבצל החתוך אל תוך המחבט מלא בשמן קופץ ורותח.
"זהו…נשאר רק לבשל", אוריה אמרה ונעמדה על ידי.
"יופי", שושנה אמרה ונאנחה.
"אחותי, בואי איתי שנייה לחדר", אוריה אמרה והחלה להתקדם לכיוון חדרה ואני בעקבותיה.
נכנסנו אל החדר ועל המיטה ראיתי שקית קטנה שוכבת.
"מזה אוריה", שאלתי אותה אבל היא בתגובה רק חייכה בהתרגשות ניכרת ודחפה אותי להרים את השקית.
הרמתי אותה מהמיטה והוצאתי מתוכה מן קופסא קטנה בצבע אדום. פתחתי אותה וראיתי מולי שרשרת זהב שבו מושחל מגן דוד מזהב עם כמה יהלומים קטנים המקשטים אותו.
פערתי עיניים והבטתי באוריה בהכרת תודה ורצתי לחבק אותה.
"לא היית צריכה", אמרתי ודמעה זלגה מעיניי. כבר שכחתי איך זה מרגיש שאנשים כן חושבים עליך וקונים לך מתנות כל כך יקרות ומלאות במשמעות.
"בכיף, מגיע לך את הטוב ביותר אחותי", היא אמרה והידקה את חיבוקה.
"תודה רבה, אני בחיים לא אשכח את זה", אמרתי והרשתי לעוד כמה דמעות לזלוג על מורד לחיי.
"בכיף סול", התנתקנו מהחיבוק וראיתי כמה דמעות מרוחות על פניה היפות והעדינות. ניגבתי אותן וחייכתי לעברה חיוך ענק ואמיתי.
"בואי לסלון, נראה בובספוג", היא אמרה והנהנתי בחיוך.
יצאנו מהחדר והתקדמנו לכיוון הסלון, התיישבנו על הספה ואוריה הדליקה את הטלוויזיה.
היא שמה בוסבפוג, פרק מוקלט והתחלנו בצפייה. מחשבותיי נדדו לעבר יקיר שבעוד פחות מחמש שעות אראה אותו יותר גדול, גברי ושונה. הוא השתנה ממה שהבנתי מאוריה ושושנה.
הפעמון של הבית נשמע בכל הבית וליבי החסיר פעימה. היתכן שהוא הקדים?זה יקיר שעומד שם מאחורי הדלת ומחכה שיפתחו לו?
אוריה רצה לעבר הדלת ופתחה אותה במהירות. הדלת נפתחה ובפתח עמדה אישה, שיערה היה בלונדיני חלק וארוך, עיניה ירוקות כהות וגופה ארוך ודקיק. נראתה כאילו יצאה מאחד המגזינים הנחשבים בעולם.
"כן, את מי את מחפשת?", אוריה שאלה ומבטה היה מבולבל.
"היי, קוראים לי יעל, אני ארוסתו של יקיר"