טעות או מזל?-פרק 21 פרק קשה מאוד לקריאה מזהירה מראש.

פרק ממש קשה לקריאה, מזהירה מראש.

היה לי קשה לקלוט ולעכל את שלושת המילים שהוציא מפיו עכשיו. סובבתי את ראשי אליו ואז את גופי. הוא רעד, הוא היה לחוץ. לא חשבתי שזה מה שהוא מרגיש אלי, הבן אדם שאנס אותי, שעשה את המעשה הזוועתי הזה בגלל הסמים שלקח, שהרסו את כל חייו. הוא באמת נחשף לגמרי מולי. חשף את יקיר האמיתי וחסר מסכות, שבר את כל החומות מולי.
הרגשתי משהו בלב, משהו שאני יודעת שאסור לי להרגיש. "בבקשה סול…", הוא אמר בקול רועד והתקרב אליי כמה צעדים. "בבקשה תספרי לי על היום הזה, זה הורג אותי. הורג אותי שאני לא יודע מה הלך שם. ש…שאני אחד מהאנסים", הוא אמר את המילה האחרונה בלחש ודמעות החלו לרדת בעיניי. נשברתי, הוא גורם לילדה החזקה להפוך לחלשה ורגישה. להיות כנועה לו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת מה הלך שם?", שאלתי, הייתי מוכנה פתאום לדבר על זה, להוציא את זה ממני אחת ולתמיד. אולי ככה כבר לא אצטרך לתת הסברים לאף אחד על זה.
"כן", הוא אמר בביטחון. התיישבתי על המיטה וניגבתי את הדמעות עם שתי ידיי. הוא התיישב על ידי, והביט בפניי. "אני וחברות שלי היינו צריכות לצאת באותו היום. אני זוכרת שהתארגנתי, תכננו לצאת לחגוג את היום הולדת שלי במועדון שרק נפתח באותו היום.
הייתי כבר לבושה, שמלה, איפור. מוכנה כבר לצאת. אבל…", לקחתי נשימה עמוקה אל תוך ראותיי והתאפקתי לא לבכות. בלעתי את החנק בגרוני והמשכתי. "אבל אז אבא שלי הופיע מולי, כבר לא שיכור, פיקח לגמרי. הוא התקרב אליי וחיבק אותי.
לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי למה לצפות. חשבתי שהוא הולך לאנוס אותי…אבל לא. זה לא קרה. הוא הסתכל עליי, עמוק בתוך עיניי וחייך.
"מזל טוב סול, הוא אמר ברוך, כאילו באמת התכוון לזה. חייכתי חיוך קטן והודתי לו. הוא המשיך לחייך לכיווני ואז פתאום אגרופו עפה לכיווני ופגעה בעיני השמאלית. נחתתי על הריצפה ומפה כבר…מפה כבר הכל הפך לכתם שחור אחד. איבדתי את ההכרה.
כשפקחתי את העיניים, הייתי בחדר זר, במקום מטונף שנראה כמו מקלט, בית נטוש. הייתי עירומה. אבא שלי עמד בצד וחייך חיוך ערמומי…שבחיים אני לא אשכח. חרוט במוחי כמו צלקת. על ידי שכבו שני גברים שליטפו את גופי באיטיות. הרגשתי בחילה אבל בקושי הצלחתי להזיז את הגוף. הייתי מסוממת. הם הזריקו לי סמים. אפילו לנסות לברוח לא הצלחתי, בקושי יכולתי לזוז. הם…הם היו מבוגרים, בגיל של אבא שלי. אלה היו החברים השיכורים שלו. הם היו לבושים רק בתחתונים ו…הגיע שלב שהם הורידו את התחתונים ו…היו עירומים לגמרי. אחד מהם התיישב מולי ו…ופיסק את רגליי, הוא הסתכל עליי ו…וליקק את השפתיים הדוחות שלו", אמרתי בבכי, יקיר שם את ידו על ברכיי אך הזזתי אותה ממני. כל הצלקות בלב החלו לבעור, לשרוף את כולי.
"אני מצטער, עדיף שלא נדבר על זה", הוא אמר אך לא הקשבתי לו. רציתי להתפרק, להוציא את זה ממני.
"הוא החל הכניס את איברו בדחיפה, בכוח והכאיב לי כל כך. אני זוכרת שאספתי כוחות, את כל האנרגיות שלי והתחלתי להתנגד לו. הוא התעצבן ו…החטיף לי אגרוף בפנים. השתיק אותי ולא הצלחתי לזוז.
הוא המשיך לחדור בתוכי כמו חיה רעבה טורפת יקיר…לא יכולתי להסתכל בפניו. הוא הגעיל אותי, הכאיב לי. קרע לי את הלב ואת הנפש.
"הגבר השני, אני לא אשכח את זה… הוא אמר לו להפסיק והושיב אותי עליו. הוא אמר ל…הוא אמר לגבר הראשון לחדור אליי מאחורה. לא האמנתי, פניי שרפו מהאגרוף פעמו מכאב. פחדתי שאם אתנגד הוא שוב יחטיף לי ויעשה יותר גרוע.
שינהם חדרו אליי והרגשתי איך אני מתחילה לאבד את עצמי, איך אני מתה עם כל שנייה שעוברת.
הם סטרו בכל גופי להנאתם השאירו סימנים אדומים בכל גופי. הכל שרף לי. הם המשיכו לעשות את זה חצי שעה בערך שנראו כמו נצח. אחרי זה נכנסו עוד שני גברים…הם…אותם אני לא אשכח לעולם.
הגברים הראשונים עזבו אותי וזרקו אותי אחרי שהגיעו לסיפוקם והעבירו אותי לשניי הגברים שבאו.
הם היו יותר צעירים מהראשונים. אחד מהם…הוציא סכין. פחדתי, כל כך פחדתי אבל…אבל גם באותו הרגע הרגשתי שלא איכפת לי למות. שיהרגו אותי פיזית שככה לא אצטרך לחיות עם זה, שלא אסבול יותר.
הוא התקרב אליי ואני התרחקתי ממנו עד שכבר לא היה לי לאן. הוא נשכב על המיטה ומשך את גופי אליו הוא הניף את הסכין באוויר באיום ומבטו היה רצחני
הוא הנחית את הסכין בין רגליי בצידי הרגל הימנית שלי ועשה חתך עמוק. צרחתי, זה כל כך כאב לי, לא יכולתי לסבול את הכאב. הדם החל להישפך והכאב לא פסק. הוא חתך גם את הרגל השנייה ופה כבר התחלתי לאבד את ההכרה לאט לאט.
כשפקחתי עיניים כבר הייתי בבית, חבושה ונקייה מדם.
נזכרתי בהכל והתחלתי לבכות…לא יכולתי להפסיק. בכיתי שעות שלמות, הייתי לבד בבית. אמא שלי הייתה בעבודה. אבא שלי…בטח פחד לחזור.
אני ארזתי כמה בגדים בתיק השחור שלי וברחתי. מאז אני שנה ברחוב, שנה של הישרדות. קיבצתי נדבות כשכל הכסף נגמר. לא חשבתי שאצליח לשרוד את זה. ברחבתי לכאן, לנתניה מחולון ובסוף אמא שלך ואוריה מצאו אותי והצילו אותי. אני לא יודעת אם זה טעות או מזל אבל…אני בחיים לא אשכח את מה שעשיתם לכבודי. אני מתכוונת חהחזיר לכם על זה. לא יודעת איך אבל…אני אחזיר", סיימתי לדבר, הדמעות ירדו ולא חדלו. הוא היה עם המבט מושפל ושקט עטף את החדר.
"אני לא…אני לא מאמין שעברת את כל זה. את…אני מצטער סול", הוא החל לבכות. לא היה לי מה להגיד.
"אם הייתי יודע מי אלה הייתי רוצח אותם. לא מגיע לך דבר כזה. אני כל כך מצטער סול", הוא בכה והניח את ראשו על ברכיי. בכיתי איתו, אבל הצלקות תמיד יבכו וילוו אותי כל שלב בחיי.
לא הפסקנו לבכות, שחררנו את כל מה שישב על ליבנו. בבכי, ללא מילים. רק בבכי.