טעות או מזל?- פרק 2

עמדתי על יד המזרקה שעמדה באמצע מתחם החנויות שבמרכז העיר, הרוח הקרה נשבה על פניי והעיפה את שיערי המלוכלך אחורה בתנופות חדות.
הבטתי על כל האנשים שעכשיו מחייכים ויכולים לקנות כל מה שהם רק רוצים והרגשתי את הקנאה אוכלת אותי מבפנים.
כל כך רציתי להתחלף איתם, רציתי את החיים שלהם, את הכסף שלהם ואת הבית החם שלהם.
כל מה שנותר לי זה רק ארבעה שקלים, כבר ארבעה ימים שלא הכנסתי פירור לפה.
ניסיתי לשיר, אבל אני חולה.
לא הצלחתי לרגש אף אחד, לא הצלחתי לגעת בליבם של האנשים שעברו על פניי ופשוט התעלמו.
התיישבתי על יד המזרקה, הרגשתי סחרחורת.
לא יכולתי לאזן את גופי ולעמוד על הרגליים.
ראשי הסתחרר והכל התחיל להשחיר.
ראשי פגש את הריצפה הקרה והרטובה ועיניי נעצמו.

"אמא, היא תהיה בסדר?", שמעתי קול של נערה.
"כן, אל תדאגי אוריה", היא הרגיעה אותה.
"טוב, אני צריכה לצאת לעבוד, כשהיא תתעורר תתקשרי אליי בסדר?", היא שאלה, מי זאת, איפה אני?
כל כך הרבה שאלות צפו במוחי אבל פחדתי לפקוח את עיניי.
"טוב אמא, עבודה נעימה", אוריה השיבה לאמה ושמעתי קולות של עקבים שגרמו לכאב הראש להתעצם.
פקחתי את עיניי וראיתי מישהי שנראית בגילי יושבת על כיסא ומתעסקת בסמרטפון שלה.
יש לה שיער שחור פחם, ארוך וחלק, עיניי דבש, שפתייה ממש בשרניות ואדמדמות, היא נערה ממש יפה.
"היי, קמת", היא אמרה בהתרגשות ואני הבטתי מסביבי.
ישנתי על מיטת יחיד בצבע לבן, הקירות היו צבועים בכחול, על יד הדלת ישנה סיפרייה ישנה, מרגיש כאילו כל שנייה היא עומדת להתפרק מהעומס של הספרים שמילאו אותה.
מול המיטה נחו כמה שקיות שחורות מלאות ממש גדולות, זה נראה כמו מחסן.
"איפה אני?, שאלתי בקול צרוד שעוד היה לי לפניי שהגעתי לכאן.
"היי, אני אוריה, אני ואמא שלי מצאנו אותך במרכז העיר מעולפת, מזל שהיא אחות בבית חולים, לקחנו אותך. היא הביאה לך עירוי ואמרה לי להביא לך לאכול כשתקומי", היא אמרה וחייכה חצי חיוך.
"אני…תודה", הודתי לה, זה לא מובן מאליו מה שהן עשו למעני.
"אין בעד מה, העיקר שאת בסדר", היא אמרה והצמידה את הסמרטפון שלה אל אוזנה.
"אמא, היא התעוררה", היא אמרה ואחרי זה רק הנהנה כמה פעמים.
"טוב ביי", היא אמרה והביטה בי.
"את מסוגלת לקום?", היא שאלה והרמתי את גופי ממצב שכיבה למצב ישיבה.
הרגשתי קצת סחרחורת אבל לא הראתי זאת, כל מה שרציתי לעשות זה לטרוף את האוכל שהכינה לכבודי.
"כן", אמרתי וקמתי בזהירות מהמיטה.
היא עזרה לי ללכת בכך שכרכה את ידה סביב כתפי ועזרה לי לא ליפול.
הגענו למטבח, היא הושיבה אותי על אחד מהכיסאות בחדר אוכל וצעדה במהירות לעבר המטבח.
היא הוציאה צלחת מהארון העליון והניחה על השיש.
ההרגשה שהרגשתי כרגע כל כך קשה להסביר אותה.
היה לי קשה לעכל שאני נמצאת בתוך בית אמיתי וחמים אשר מגן מכל משב רוח וכל טיפה של גשם.
המטבח היה גדול יחסית, השיש בצבע שחור נוצץ, יש חמש ארוניות עליונות בצבע לבן וחמש ארונות תחתונות לבנות.
על השיש בצד ימין היה את הגז ועליו סירים מלאים באוכל ביתי וטעים.
ובצד שמאל, יש את המקרר.
הסלון ממש גדול ומרוווח, יש ספה אחת בת שלוש מקומות ישיבה מעור בצבע שחור, ובצדדים יש ספה בת שתיי מושבים ואחת רק כורסה.
באמצע יש שולחן קטן מזכוכית בצבע לבן.
על הקירות הלבנים תלויים תמונות ממש יפות, אחת מעל הפלזמה הגדולה, תלויה תמונה של סוסים שרצים על שפת הים ומה שמיוחד בתמונה הזאת שהסוסים משתלבים מהגלים, כאילו נוצרו מהם.
התמונה השנייה תלויה בחדר האוכל שמאחוריי הסלון, יש תמונה של סלסלה מלאה בפירות אקזוטיים, ממש פותח את התיאבון.
ובחדר אוכל יש שולחן גדול שגם הוא מזכוכית בצבע לבן וכיסאות לבנות מעור מקיפות אותו.
על בית כזה הייתי מדמיינת כשהייתי ילדה קטנה.
בזמן שבחנתי את הבית, אוריה הספיקה כבר לחמם את האוכל והחלה להתקדם לעברי עם הצלחת ביד.
"קחי, בתיאבון", היא אמרה והניחה צלחת מלאה באורז צהוב וקציצות אדומות עם רוטב, הכל מריח כל כך נפלא ונראה כל כך טעים.
נטלתי את המזלג מהשולחן והתחלתי לאכול, אכלתי כל כך מהר, לא שמתי לב אפילו שהיא הביאה לי שתייה מתוקה וישבה מולי, הביטה על אופן האכילה שלי ועינייה נראו עצובות.
"תודה רבה", אמרתי לה והזזתי את הצלחת הריקה קצת קדימה, סימנתי שסיימתי.
"אני אשים לך עוד", היא אמרה בחיוך והנהנתי בראשי בביישנות.
אחרי הסבב השני, אוריה הביאה לי סוודר לבן ומחמם ומכנס פוטר שחור, זוג גרביים לבנות מצמר והלבשה תחתונה.
היא הביאה לי את המגבת והכניסה אותי למקלחת.
כל זה קרה מבלי לשאול מי מה מו. נסחפתי אחרי ההרגשה הזאת של "להרגיש בבית".
כל כך הייתי רוצה שזה ימשיך לנצח, כל כך קינאתי בה על זה שהבית הזה שייך לה ואני סתם אורחת בדיוק ליום אחד.
פתחתי את הדוש וכיוונתי למים החמים, בינתיים השלתי את בגדיי הישנים שהובילו אותי כל אותם הימים הקשים שעברתי בחוץ, בקור אימים ששרר בחוץ.
אני לא מתכוונת לזרוק אותם, אני אשמור אותם איתי, אין לדעת מה יהיה מחר.
אחרי שהשלתי את כל הבגדים מעליי, נכנסתי למקלחון אל מתקחת למים השורפים, מה שחודשים לא הרגשתי.
בכיתי, מהתרגשות.
"ה' תודה רבה", מלמלתי בבכי וסגרתי את המים.
הרמתי את בקבוק השמפו ושפחתי חופן על כף ידי.
הנחתי את השמפו והתחלתי לשפשף את שיערי.
ריח כל כך נעים היה באוויר, גופי רעד מהתרגשות.
אנשים רגילים יחשבו בטח שהשתגעתי, אבל ברגע שאין לך את זה כל כך הרבה זמן, זה הדבר שהכי ימלא את השמחה שלך. יחשבו לרגעים הכי יפים בחיים.

"אוריה", לפתע שמעתי קול גברי, מחוספס ונמוך.
"זאת…ל..לא אוריה", גמגמתי מהמבוכה.
"אז מי זאת?", הוא שאל כאילו תקף, נשמע ממש עצבני.
"אני…", התחלתי להגיד אך אוריה הגיע בזמן והצילה אותי.
"י'דביל תצא מכאן", היא צעקה עליו והוציאה אותו מהמקלחת.
הרגשתי כל כך נבוכה וקצת לא בנוח.
הוא כנראה אחיה שרצה להתקלח בבית שלו.
סיימתי להתקלח כמה שיותר מהר, התלבשתי ויצאתי משם.
הרגשתי כל כך הרבה יותר טוב.
האוכל והמקלחת כאילו ריפאו אותי מהחולי.
התקדמתי את החדר שבו קמתי והכנסתי את הבגדים המלוכלכים אל התיק השחור שלי.
יצאתי מהחדר והלכתי לסלון.
אוריה ישבה שם עם, כנראה ההוא שנכנס למקלחת.
התקדמתי לעברם והתיישבתי על יד אוריה, הוא ישב על הכורסה והרים את מבטו אליי.
הוא הביט בי כאילו נראתי לו מוכרת.
פתאום פניו נהפכו לכעוסות ולחוצות והוא קם והלך.
"אל תתייחסי, הוא עושה את זה לכל החברות שלי, הן היו משתגעות מזה", היא אמרה וצחקה.
"אני כל כך מודה לכם, זה לא מובן מאליו, תודה", הודתי לה והיא החזירה לי חיוך רחב.
"אין בעד מה…רק, איך קוראים לך?", היא שאלה.
"קוראים לי סול"