טעות או מזל?- פרק 13

"למה?", שאלתי בהתעניינות שהייתה ניכרת לעין.
הוא הביט בי והניח את המזלג על הצלחת.
"כי הוא נדפק מאז שאבא שלו מת, הוא שונא את כולם ונהפך לחמום מוח. אני מכיר אותו שנים סול, הוא לא היה כזה, אבל עכשיו הוא בן אדם אחר לגמרי.
זה לא משהו נגדך, הוא פשוט כזה", הוא אמר ולא סיפק לי שום דבר חדש. זה לא נכון, יקיר טוען שאנחנו מכירים, הוא שונא אותי ואני לא מצליחה להבין למה. מה עשיתי לו?הוא כזה מסתורי ועקשן, עומד תמיד על שלו ולא נכנע לשום דבר ולאף אחד.
"יכול להיות", עניתי והמשכתי לאכול, לא היה לי כוחות יותר להמשיך לדבר עליו.

אלדד החזיר אותי הביתה, אני עובדת היום ערב. הבטחתי ליואב שאעבוד בערבים לרוב בתמורה למשכורת במזומן. אין לו בכלל מושג כמה הוא הציל אותי.
הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי ושמעתי קולות מוזרים. צעדתי לכיוון הקולות. ככל שהתקרבתי הבנתי שזאת אוריה ואני חושבת שהיא שם עם שניר. היא מטורפת על כל הראש, אם זה היה יקיר…מפחיד אותי לדעת מה היה קורה.
נכנסתי מהר לחדרי והכנתי בגדים לעבודה.
לקחתי מגבת חדשה מהמדף של הסיפרייה ויצאתי מהחדר לכיוון המקלחת. הקולות כבר לא נשמעו והבנתי שהם סיימו לעשות את שלהם.
התקלחתי עשרים דקות בערך, התלבשתי ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון.
"היי", הם סובבו את ראשם לכיווני ואוריה שלחה לי חיוך.
"מה קורה?", היא שאלה ושניר קרץ לעברי.
"בסדר, אני הולכת לעבודה, שיהיה לכם יום טוב", אמרתי בחיוך ויצאתי.
כשהגעתי לעבודה, יקיר עמד מחוץ לבית הקפה שבו אני עובדת.
"היי", אמרתי לו בתקווה שהפרצןף הזועף שלו יתחלף לרגוע, אבל זה בלתי אפשרי.
"אנחנו צריכים לדבר", הוא אמר ונראה עוד יותר עצבני.
"אני צריכה להיכנס ל…" "לא מעניין אותי", הוא אמר ומשך אותי איתו לכיוון הרכב שלו.
נכנסתי בלית ברירה, לא רציתי לעורר סערה ונשארו לי עשרים דקות לתחילת המשמרת. הוא שם את ידיו על ההגה והביט בפניי עם המבט המסתורי שלו.
"את ואלדד התחלתם לצאת?", מאיפה הוא יודע?מה הוא הספיק לספר לו על אתמול?מעניין מה הוא עוד סיפר לו.
"אנחנו לא יוצאים", אמרתי בשקט והבטתי על פניו שלא נראו מאמינות.
"אל תשקרי לי סול", הוא הזהיר אותי.
"אני לא, דיברנו אתמול והוא רצה לחזור, אבל אמרתי שנתקדם לאט, זה הכל", לא יודעת למה הסברתי לו את זה בכלל, אולי בגלל המבט המאיים שלו או שסתם הרגשתי צורך.
"סעמק", הוא צעק והכה בהגה עם ידו בחוזקה. קפצתי ממקומי בבהלה. כשהוא מתחיל להתעצבן אני מתחילה לדאוג.
"למה נכנסת לי לחיים אה?למה היית חייבת לחזור?!", הוא צעק והעביר את ידו על כל פניו ושם את ראשו על ההגה.
"חזרתי?מתי בכלל ראיתי אותך בפעם הראשונה?", צעקתי, נמאס לי כבר שהוא זורק חצי דברים לאוויר. שיגיד כבר לעזאזל מאיפה אנחנו מכירים!
"את בחיים לא תדעי", הוא אמר ועיצבן אותי יותר ממה שאני עכשיו.
"בבקשה, מה אתה רוצה שאני אתחנן?", אמרתי בייאוש. הוא נשען על גב המושב שעליו ישב והביט מבעד לחלון.
"לא, אני רוצה שתעזבי את הבית שלי", הוא שוב אמר, כבר לא לקחתי את זה ללב מרוב כת הפעמים שאמר לי לעזוב.
"למה אתה שונא אותי?למה כל כך לחוץ לך שאני אעזוב?נמאס לי שאתה משאיר אותי באוויר כל הזמן", הוא נשך את שפתיו בפראות ועצם את עיניו תוך כדי.
"אני רואה שלא בא לך לדבר, טוב אני מאחרת לעבודה. נתראה בבית", אמרתי ויצאתי מהרכב מהר לפני שיספיק לעצור אותי. אני מרגישה כבר שבחיים לא אדע ולא אזכר מאיפה הוא מכיר אותי.
אין לי שום כיוון והוא לא מעוניין לספק לי שום מידע, אפילו לא קמצוץ.
נכנסתי למסעדה, לולה הייתה כרגיל מאחורי הדלפק, חיכתה שאבוא להחליף אותה. היא נראתה כה עייפה ומיואשת.
"סוף סוף הגעת", היא אמרה באושר ובחיוך רחב.
"קדימה, הביתה", אמרתי לה בחיוך, היא לקחה את התיק שלה והחלפנו במקומות.
"שתהיה לך משמרת נעימה בובה, נתראה מחר", היא אמרה ורצה לכיוון היציאה. כנראה מיהרה לאנשהו, או סתם התעייפה מהיום הזה.
***
יואב, סגרתי קופה והכל נקי.אני הולכת", אמרתי והוא הנהן בראשו פעם אחת. סגרתי את הדלת ויצאתי.
צעדתי לעבר הבית, הכל חשוך והקור החל להקפיא אותי לאט לאט. הסתכלתי אם יש מישהו כדי להרגיע את הפחד שתקף אותי ופתאום קלטתי איש שעמד בתחנה ממולי. הוא עקב אחריי עם עיניו והחל לעבור את הכביש לכיווני. התחלתי ללכת מהר, גופי כולו רעד ממנו. סובבתי את ראשי והוא היה מאחורי ואז…זיהיתי את הבן אדם. לא יכול להיות, לא האמנתי שאראה אותו שוב ושאזהה אותו כל כך מהר.
התחלתי לרוץ בכל כוחי, מתפללת לה' שאצליח להתחמק ממנו אך הוא היה מהיר יותר ממני וידו תפסה אותי ובידו השנייה סתם את פי.