טעות או מזל?- פרק 12

עיניו האפורות התכהו ונראו לפתע שחורות, גופו השרירי זז ללא מנוח, כאילו מרגיש נבוך וקצת לחוץ בגלל שחשף את רגשותיו מולי. הוא לא היה כזה, הוא השתנה. אבל עדיין, הוא היה מכה אותי, אני לא מוכנה לקחת סיכון, אפילו שיש בי רצון לזה.
"אבא שלי…" התחלתי להגיד אך עצרתי כדי לקחת נשימה עמוקה, לפניי שאני מספרת לו את מעלליי אבי. "לפניי שנה ומשהו בערך זה התחיל", שיחקתי עם אצבעותיי, הייתי לחוצה והרגשתי איך הזיעה על מצחי מתחילה להיווצר. הוא התקרב והתיישב לצידי, אחז בידי והביט בעיניי בהתעניינות.
"הוא היה…היה משתכר ומכה את אימי שגם הייתה שיכורה כמוהו. כל לילה הם נהגו להשתכר ולריב ובשביל להשתיק אותה הוא היה מביא לה אגרופים ומעלף אותה ברוב המקרים. אבל זה לא נגמר כאן…" עצרתי לשנייה, ידו החמה שיחקה בשיערי והרגיעה את נשימתי. "הוא היה בא לחדר שלי ואז…ואז הכל היה מתחיל", הוא הוריד את ידו משיערי ונאחז בכף ידי, שילב אותם בחוזקה. "הוא היה משכיב אותי על המיטה, עולה מעליי…ומפשיט לאט לאט את בגדיי", לסתו של אלדד התקשחה ועיניו נעצמו לרגע. הוא העביר את ידו על כל פניו וזה הסגיר את כעסו. הוא שילב את כפות ידיו והניח את סנטרו עליהן.
"הוא היה בהתחלה…מלקק את כל הגוף שלי, אחר כך מלטף את כולו ורק אז מתפשט. הוא היה מכריח אותי להסתכל לו בעיניים כשכל זה קורה. הוא לא היה מוותר לי, תמיד כשהתנגדתי הוא היה מכה אותי וככה הייתי נכנעת לו", מחיתי את הדמעה שירדה במורד לחיי.
"ואז…הגיע יום אחד, היום שבו הייתי מעדיפה למות מאשר לעבור את זה", עיניו של אלדד נפתחו לרווחה, הן נראו כה סוערות, כועסות ומסוקרנות.
"אחרי היום הזה ברחתי מהבית, גרתי שנה ברחוב. הייתי מקבצת נדבות", השפלתי את מבטי אל האצבעות ששיחקו אחת עם השנייה. שוב הוא הרים את מבטי בעדינות. "מה קרה ביום הזה?", הוא שאל וקולו היה צרוד.
"מעדיפה לא לדבר על זה עכשיו, או בכלל", קברתי את פניי בין ידיי.
הוא לא התעקש לדעת, הוא הבין אותי. הוא רק משך אותי לחיבוק חם ואוהב. נתן לי להרגיש בטוחה בין זרועותיו הגדולות. הוא נישק את מצחי ושתק. נתן לסערה להירגע. הרגשתי סוג של הקלה, סוג של התרקנתי מבפנים, כל מה שתמיד רציתי לשתף עם מישהו שיבין אותי. שאני יכולה לסמוך עליו.
"בואי", הוא קם מהספה כשהתמתקנו מהחיבוק והושיט את ידו באוויר מולי. הנחתי את ידי על ידו המושטת וצעדתי אחריו.
הגענו לפתח חדרו, הוא פתח את הדלת ונכנס לבפנים. נכנסתי אחריו, הוא הרים את השמיכה העבה שהייתה מסודרת בשלמות על כל המיטה וסימן לי לבוא. נבהלתי לרגע, מה הוא מנסה חהשכיב אותי?לא זזתי, נשארתי עומדת באותו המקום, מחכה שיגיד משהו.
"תירגעי, אני אישן בסלון", הוא אמר והוקל לי, חשבתי שהוא כבר הרס את הרגע המאוד אינטימי שהיה בינינו לראשונה. התיישבתי על המיטה בעדינות וחלצתי את נעליי. הנחתי אותן מתחת למיטה ונשכבתי עליה. הוא כיסה אותי והתיישב על ידי.
ידו ליטפה אותי בנעימות וצמרמורת טובה חלחלה בגופי. עיניו עדיין היו סוערות וכהות, הוא עדיין כועס, וכפי שאני מכירה אותו הוא בטח רוצה להרוג את אבא שלי עכשיו.
"תודה", הוא אמר אחרי שתיקה קצרה.
"תודה לך", חייכתי קלות ושפתיו נחתו על לחיי ארוכות.
"לילה טוב", הוא אמר והביט בי פעם אחרונה וקם מהמיטה. הוא יצא והרגשתי סוף סוף שאני נמצאת במקום בטוח, בלי אף אחד שלא אוהב אותי.
הוא ממש הפתיע אותי לטובה, לא ציפיתי מאלדד להבנה כזאת ורגישות. הוא ממש לקח את זה אישית, אפילו שלא אמר דבר בנושא. גופו שידר לי זאת, עיניו שהתכהו מהכעס שהרגיש.
חיוך השתחל לשפתיי ועצמתי את עיניי.

חתכתי ירקות לסלט, חשבתי להפתיע את אלדד בארוחת בוקר מפנקת.
ידיו החמות השתחלו סביב אגני, הוא הנחית את שפתיו על שקע צווארי וגרם לצמרמורת נעימה בכל גופי.
"אשת חייל", הוא אמר בקול צרוד שנבע מהשינה וגרם לי לחייך.
"לך תתארגן", אמרתי עדיין מחייכת וידיו בובבו את גופי אליו.
"בואי נחזור להיות ביחד", הבטתי על פניו, גם כשהוא קם בבוקר הוא כזה מושלם. עיניו הבריקו ופניו נראו רציניות.
"אני חושבת שזה לא אפשרי", אמרתי והשפלתי את מבטי.
"תני לי הזדמנות להוכיח לך שאני כבר לא אותו אחד כמו פעם. אני לא ארים עליך אצבע בחיים", הוא אמר וגופי רעד למשמע דבריו. לא ידעתי אם להאמין.
"אתה יודע מה…בוא נתקדם לאט", הצעתי וחיוכו אמר לי שהוא מסכים. הוא נשק על מצחי והלך לשטוף את פניו.
אחרי שהתארגן ואני סיימתי להכין ארוחת בוקר, התיישבנו מסביב לשולחן והתחלנו לאכול.
"תגידי…בינך לבין יקיר קרה משהו?", הוא שאל והתחלתי להישתעל, נחנקתי.
"לא", לבסוף אמרתי. למה?", הוספתי.
"סתם…הבנתי שיקיר לא רוצה שתישארי בבית", הוא אמר והרמתי את מבטי אליו.
"גם אני מנסה להבין למה", אמרתי ופלטתי אנחת ייאוש.
"אני חושב שאני יודע למה"