טעות או מזל?- פרק 11

פקחתי את עיני, הייתי שכובה על המיטה שלי. הכל החל לחזור אליי, יקיר חנק אותי. הוא באמת חנק אותי. העברתי את ידי על גרוני הכאוב, הרגשתי כאב חד, התקשתי לבלוע רוק.
קמתי מהמיטה וסחרחורת קלה תקפה אותי. התעזרתי בקיר עד שהגעתי אל הדלת.
הגעתי לסלון, אף אחד לא היה שם.
"אוריה", צעקתי, אך אף אחד לא ענה לי. התישבתי בסלון על הספה והבטתי על הטלויזיה הכבויה.
לא האמנתי שהוא עשה את זה. זאת אומרת שאני ידעתי שהוא מסוגל אבל, לא חשבתי שהוא יעשה לי דבר כזה. זה פגע בי, למרות שהוא כלום בשבילי ואני כלום בשבילו אבל…הוא נישק אותי יום לפני, הוא יצר משהו אינטימי מבלי שיהיה בינינו משהו.
"התעוררת", פתאום שמעתי את קולו העבה מאחוריי וליבי החסיר פעימה. לא העזתי לסובב את ראשי אחורנית. דמותו השתקפה דרך הטלויזיה, הוא שילב את ידיו ושיערו השחור נראה כה פרוע, נראה שקם משינה.
הוא החל להתקדם וכל צעד שלו הפעימות הגבירו את המהירות. פחדתי ממנו. הוא פושע, מפחיד וחסר כל רגש, המצפון שלו נאטם ביום שאביו נפטר.
"מה אתה רוצה?", שאלתי בשקט, עדיין לא הצלחתי להרים את מבטי אליו.
"איך את?", הוא שאל, אוטומטית הפנתי את מבטי ההמום לכיוונו. קודם הוא חונק אותי ואחר כך שואל אותי איך אני כאילו הייתי השפן נסיונות שלו.
"אתה רציני?אתה חנקת אותי איך אתה מצפה שארגיש?", שאלתי ונימה כעוסה נשמעה בקולי.
"איבדתי שליטה", השיב ועיניי הלילה שלו חדרו עמוק אל תוך עיניי הירוקות.
"יכולתי למות", אמרתי בקול חנוק, הייתי פגועה.
"אבל את פה", הוא אמר ונשען על גב הספה ושם את שתי ידיו הגדולות מאחורי עורפו.
ישבנו ככה חמש דקות בערך, בשתיקה מלאה, בלי שום מילה באמצע.
"מה עשית עם יואב במשרד?", הוא שאל לפתע, שבר את התשיקה המתוחה שהייתה באוויר.
"אני לא חייבת לך שום הסברים, עד שלא תגיד לי מאיפה אנחנו מכירים אני לא אגיד לך מילה", אמרתי בבטחון, התפללתי שלא יתעצבן שוב ויחנוק אותי או יעשה משהו גרוע מיזה.
"אני לא אגיד לך בחיים, את צריכה להבין ש…שאם את תגלי, את לא תקחי את זה טוב", מה זאת אומרת לא אקח את זה טוב?מה כבר קרה בינינו?איפה נפגשנו?
"למה?", הסתקרנתי יותר מידי, רציתי לדעת עוד. הייתי צמאה למידע הזה.
"תפסיקי לשאול אותי כבר, את לא מבינה שאני לא מתכוון להגיד לך?", הוא התעצבן ונשך את שפתו התחתונה בפראות.
"אז אל תפנה אלי, בסדר?אין לך זכות לשאול אותי שאלות יותר. אתה לא חבר שלי", הסברתי לו מה שכבר היה ברור לו.
"מי אמר שאני בכלל רוצה להיות חבר שלך?", הוא שאל, הוריד את ידיו מעורפו שם את פרקיי ידיו על ברכיו והביט בעיניי בזלזול. "את חייה בסרט, את בחורה מלוכלכת, את מגעילה אותי", הוא ירק את המילים הכואבות האלה בזלזול והרגשתי איך הדמעות מאיימות להתפרץ החוצה.
זה כל כך פגע בי, הוא חסר רגשות.
"אז למה נישקת אותי?", שאלתי בקול חנוק.
"כדי להזכיר לך", הוא שוב תירץ.
"זה לא תירוץ, אם הייתי כל כך מגעילה אותך, לא היית מנשק אותי", אמרתי לו וקמתי מהספה, לא יכולתי יותר להתמודד עם המפלצת הזאת.
הוא הושיב אותי בחזרה על הספה ותפס עם ידו את פניי והביט בי בסערה.
"למה את כזאת…", הוא החל להגיד, התקשה להמשיך.
"כזאת מה?", כמעט לחשתי.
"כזאת חוצפנית", הוא אמר וידו יותר לא לחצה על פניי, ההרגשה הייתה עדינה ונעימה.
"ולמה אתה כזה קשוח?אתה לא באמת מתכוון לזה, אתה לא באמת התכוונת לחנוק אותי, אני יודעת. אתה פשוט פגוע, כועס על העולם. כועס על זה שאבא שלך לא בחיים", הוא דחף אותי על הספה וקם בעצבים.
"בחיים שלך אל תדברי על אבא שלי", הוא צעק באיום והפנה לכיווני אצבע מאשימה.
"יקיר" "תסתמי", הוא השתיק אותי. הביט בי במבט ש…קשה לי להסביר, הוא לא נותן לאף אחד לדעת מה הוא מרגיש. נגעתי לו בנקודה רגישה, בנקודה שממנה התחיל להתהפך ככה.
הוא יצא מהבית, הרגשתי רגשות אשם. לא משנה מה הוא עשה, לא הייתי צריכה להזכיר את אבא שלו.
לבשתי ג'ינס שחור וסריג בצבע בורדו של אוריה. נעלתי נעלי ספורט ויצאתי החוצה. לא יכולתי עם החנק הזה בבית. הרגשתי שלא יכולתי לנשום יותר. העניין עם יקיר לא יוצא לי מהראש.
הקור השורר בחוץ חדר לעצמותיי והקפיא כל חלק בגוף.
עניין אותי לדעת לאן יקיר הלך, לאן הוא הולך כשהוא כועס. הלוואי והייתי יכולה לשלוח לו הודעה. אני לא רוצה שיכעס עליי, אפילו שהוא חנק אותי ודיבר אליי מגעיל. לא יכולתי עם המצפון שבער לי.
הגעתי לפארק, התיישבתי על אחד הספסלים והבטתי מסביבי. הכל היה ריק. השעה כבר עשר בלילה וכולם בטח נמצאים בביתם, מתחממים. לעומתי.
כל כך הייתי רוצה משפחה נורמלית, אמא כמו שושנה. היא מלאך אימהית, אישה כל כך טובה.
החיים התאכזרו אליי מכל הכיוונים, אין לי דבר אחד טוב להגיד עליהם. הרגשתי כעס, רציתי להתפרץ ולצעוק הכי חזק שאפשר. בא לי פשוט למות, שתדרוס אותי משאית.
צפצוף של רכב נשמע בלי סוף, העיר אותי מהמחשבות האובדניות שלי. סובבתי את ראשי בדקתי מי זה. לא כל כך זיהיתי, האורות סינוורו אותי.
קמתי מהספסל והקדמתי. זה היה אלדד, מה הוא עושה פה ולמה הוא מצפצף לי.
"כנסי", הוא פקד עליי, סובבתי את גבי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
"מה יש לך, כנסי שנייה. אני צריך לדבר איתך", הוא אמר ואני המשכתי ללכת.
הוא צפצף שוב בלי סוף. עצרתי והסתובבתי לכיוונו.
"תפסיק!", צעקתי, הוא עוד יעיר את כל השכנים בשכונה, בגללי.
"אז כנסי", הוא התעקש. נכנסתי, לא הרגשתי שיש לי כל כך ברירה.
"מה אתה רוצה?", שאלתי, אך הוא שתק והמשיך לנסוע.
"לאן נוסעים?", שאלתי, נבהלתי קצת.
"אלי", הוא אמר ופנה בכיכר שמאלה.
"לא, תחזיר אותי לשושנה", ביקשתי אך הוא המשיך בשלו.
"אני אחזיר אותך אחרי שנסיים לדבר", הוא קבע והמשיך לנסוע לכיוון ביתו.
לא עניתי כי ידעתי שאין כאן עם מי להתווכח.
אחרי נסיעה של חמש דקות, הוא חנה מול בית קרקע, יפה לא מפואר אבל ממש יפה.
יצאנו מהרכב ואני הלכתי אחריו.
אחרי שנכנסנו הביתה, הוא שם את דבריו על השולחן בסלון, הוריד חולצה וזרק אותה על הספה.
פתאום זה החזיר אותי לימים של פעם, כשהיינו ביחד.
"רוצה לאכול?לשתות משהו?", הוא שאל ונדתי את ראשי.
התיישבתי על הספה בסלון והוא אחריי. עיניו האפורות בחנו את גופי הדקיק שפעם לא היה כל כך רזה.
"למה רזית ככה?", הוא שאל ברצינות ואני השפלתי את מבטי. הוא מיהר להרים את פניי.
"תפסיקי, תסמכי עליי", הוא אמר בשקט וברוגע שלא כל כך היה אופייני לאופי שלו.
"למה אתה כל כך רוצה לדעת?", התעניינתי, אחרי שנתיים שלא ראינו אחד את השנייה הוא פתאום מתעניין בי שוב?
"כי…כי את עדיין חשובה לי"