טעות או מזל?- פרק 10

המון שאלות התרוצצו בראשי. מאיפה יקיר מכיר אותי ומה הנשיקה הייתה אמורה להזכיר לי?
הוא משחק איתי משחק כדי לייאש אותי?או שמא אנחנו באמת מכירים וזה בכלל נמחק מזכורני.
אחרי כל הטראומות שעברתי בגלל אבי, אני חושבת שזה מחק לי כמה תאים.
עד היום אני מתקשה לעכל איך אבי היה מעביר את לשונו על כל פיסה בגופי. הייתי משתתקת, קופאת במקום. תמיד כשניסיתי להוציא מילה מהפה או שהייתי חוטפת או שפשוט לא הייתי מצליחה. הוא היה מכריח אותי להביט בעיניו כשהוא עושה את זה, הוא רצה שאראה את המבט שלו כשהוא חודר לתוכי. שכבתי כמו גופה מתחתיו, איבדתי כל תחושה שלפניי זה הרגשתי.
איבדתי את עצמי, כבר לא הייתי אני. הוא הצליח למחוק את כל מה שהרכיב אותי והפך אותי למתה.

"בוקר טוב", יקיר נעמד על ידי במטבח והתעלם. הוא לבש רק מכנס פוטר שחור והיה ללא חולצה.
בטנו השרירית הצליחה להשיג את תשומת ליבי ולהעיף לא מעט מבטים לכיוון.
הוא הכין לעצמו כוס קפה שחור, חזק, בלי סוכר. ידו הרימה את הכוס וידו השנייה הייתה משולבת על חזו. הוא נשען עם גבו על השיש והתחיל להתבייט על כל תזוזה שלי. מה נסגר עם הבן אדם הזה?מתישהו תהיה לי תשובה לתופעה המוזרה והמסקרנת הזאת?הנשיקה אתמול רק הגבירה את הרצון שלי לדעת מאיפה אנחנו מכירים.
"מאיפה את מכירה את אלדד?", הוא שאל וקולו היה עייף למדי, כאילו לא ישן כל הלילה.
"תשאל אותו אתה", אמרתי באדישות ובחוצפה. פתאום משהו בו עיצבן אותי, העובדה שהוא חושב שמגיע לו הכל איך ומתי שהוא רוצה.
"נהיית קשוחה אה?מה הנשיקה החדירה לך בטחון?", הוא הניח את הכוס על השיש בחזרה והתקרב אליי. פעימות ליבי החלו להעיץ את המהירות, לא הראתי לו שאני לחוצה. שידרתי בטחון.
"לנשיקה הזאת לא הייתה משמעות בשבילי", שיקרתי, הוא הביט בי במבט האטום שלו, חסר כל רגש. ממש הזכיר לי רובוט.
הוא שילב את שתיי ידיו מאחורי גבו והקריב את פיו לאוזני.
"את שקרנית לא כל כך טובה", הוא אמר, כמעט לחש בקול צרוד.
"לא כל כך מעניין אותי מה אתה חושב", אמרתי לו וצמצמתי את פי, הרמתי את הגבות מעלה והלכתי משם. אני חושבת שהוא נשאר שם המום, אחרת הוא כבר היה דואג לעצור אותי ואחרי זה להוכיח לי אחרת.
***
"מה יש ליואב שהוא נראה כזה עצבני?", שאלתי את לולה שניגבה את הדלפק עם מטלית לחה.
"אין לי מושג אבל מה שכן הוא באמת עצבני. עדיף לא לפנות אליו היום", היא אמרה. משכתי בכתפיי והבטתי לעבר הדלת, מחכה שיבוא לקוח ויציל אותי מהשיעמום הזה.
"ריק היום אה?", לולה שאלה ומבטי הוסט לכיוונה.
"כן, ממש משעמם לי", אמרתי ונאנחתי.
"קבלי את שניי השווים שנכנסו לפה עכשיו", היא לחשה וסובבתי את ראשי.
יקיר ואלדד נכנסו בהליכה שמשדרת ביטחון והתיישבו מסביב לשולחן שהיה הכי קרוב אליי.
זה לא הולך להיות טוב.
ניגשתי אליהם ואלדד חייך לכיווני. יקיר הסתכל על לולה בחן את פנייה.
"מה תרצו להזמין?", שאלתי והתפללתי שלא יעשו משהו שיגרום לפיטורים שלי.
"קפה שחור פעמים בלי סוכר", יקיר אמר מבלי להסתכל עליי, הלכתי מבלי לחייך לא התכוונתי להיות צבועה איתם.
"וואו, מאיפה הם נפלו?", לולה אמרה בהתלהבות ולא הפסיקה להביט בהם לשנייה. גלגלתי את עיניי והתחלתי להכין להם את הקפה.
יואב יצא ממשרדו, הוא התקרב לכיווני. הוא שם את ידו הגדולה והחמה על אגני והקריב אותי אליו טיפה.
"תבואי אלי אחר כך למשרד בסדר?", הוא לחש לי ושמתי לב שיקיר הסתכל על ידו של יואב ואז הרים את עיניו השחורות והסתכל עליי.
"טוב", אמרתי והרמתי מהשולחן את הכוסות קפה.
"בבקשה", אמרתי והנחתי כוס אחת ליד אלדד ואחת ליד יקיר. למה הם החליטו לשבת דווקא פה היום?הרגשתי כאילו הם עשו זאת בכוונה.
"כן יואב, רצית אותי?", שאלתי וסגרתי את הדלת אחריי.
"שבי", הוא אמר, והתיישבתי על הכיסא מולו.
"תראי, חשבתי על זה ו…אני מוכן לשלם לך מזומן כל חודש", הוא אמר וגרם לי לחייך.
"תודה", אמרתי בהתלהבות, אך מבטו היה כה רציני.
"אבל אני צריך שתעשי הרבה משמרות של ערב", הוא אמר והנהנתי בראשי "ברור", הוספתי.
"זה הכל", הוא אמר וקמתי מהכיסא.
"תודה", אמרתי ויצאתי ממשרדו מרוצה, עם חיוך רחב על הפנים.
"מה את כזאת מאושרת?", היא שאלה וחייכה קלות מהבעת הפנים שהייתה תקועה על פניי.
"סתם, אגיד לך אחר כך", אמרתי ונטלתי את הסמרטוט מהדלפק והמשכתי בעבודתי.
***
"היי", אמרתי ליקיר כשנכנסתי הביתה, חסרת כוחות. הוא שוב התעלם.
"מתי תפסיק להתעלם ממני?", שאלתי והתיישבתי על ידו על הספה.
"הוא העיף לעברי מבט מלא בזעם.
"מה הוא עשה לך במשרד?", הוא שאל, התפלאתי מהשאלה.
"מה זה עניינך?", שאלתי, הוא קם מהספה וידי עצרה אותו מללכת.
"תעזבי לי את היד", הוא אמר אבל הידקתי את אחיזתי עוד יותר. קמתי ונעמדתי מולו.
"לא רוצה", ידו תפסה את גרוני וחנקה אותי.
התחלתי לאבד אוויר, התקשתי לנשום, הרגשתי כאילו אני עוד שנייה אני מתפוצצת.
"בחיים שלך אל תעשי את זה יותר", הוא איים עליי. המשיך לחנוק את גרוני.
"יקיר", ניסיתי לצעוק, לא הצלחתי. עיניי החלו להיעצם לאט לאט וכבר לא הרגשתי כלום.