טעויות של נערה פרק 37 :)

עבר חודשיים, היום סוף סוף אני משתחררת מהמקום הנוראי הזה שקוראים לו בית חולים, ברוך ה׳ אני בסדר, כמעט
שוב אני וג׳ייסון רבנו, נמאס לי לריב איתו כבר, אחרי שאמרו לנו שכנראה אני לא יוכל לחזור לעמוד על הרגליים, זה היה לו קשה והוא נעלם לי, הוא שאל את אמא שלי כל פעם שהוא ראה אותה מה שלומי, אבל הוא לא היה מסוגל, הוא השאיר אותי ככה לבד, עם כאבים בלתי פוסקים, ועם הכיסא גלגלים המחורבן הזה, הייתי בדיכאון, כעיקרון אני עדיין סוג של, אני לוקחת תרופה נגד דיכאון אבל זה לא כל כך עוזר לי,שלמה הרופא נכנס וקטע את מחשבותי,
״הכל מושלם, זואי, אנחנו נתגעגע אלייך״ אמר שלמה, חיבקתי אותו חיבוק חזק, אין דברי כאלה כמה נקשרתי לאנשים האלה
״אל תדאג, אני יבוא כל שבוע בכל מקרה, לבדיקות״ אמרתי לו בחיוך ודמעה זלגה מעיני, מוזר לי אחרי כל כך הרבה זמן אני חוזרת לבית, אני יתגעגע לאנשים פה, לכולם!
״בי מותק״ אמרה הפקידה וחיבקה אותי בחיוך, יצאנו אני ואמא וקורל לחנייה, קורל סוחבת אותי עם הכיסא, וואי אני מקווה שאני לא כבדה לה,
״קניתי אוטו חדש, כדי שאת תוכלי להכנס עם הכיסא״ אמא אמרה ואני קרנתי מאושר, היא האמא הכי מושלמת בעולםם!!
הגענו לבית, אחרי חודשיים שלא הייתי פה,
״אעאעאעאעאע״ צעקתי בהתרגשות והם צחקו, שתיהם נאבקו להעלות אותי במדרגות, וואי כמה שהטשתי אותם, אמא כבר אתמול חזרה וסידרה לי את כל הדברים שיש לי בחדר אורחים, כדי שאני יוכל לישון, כי אני לא יכולה לעלות, התמונה של ג׳ייסון ושלי מתחבקים הייתה על השידה בחדר, זה כאב לי, צרב לי בלב, איפה הוא שאני צריכה אותו?! איפה?
פתחתי את המחשב נייד התכלת שלי של אפל ונכנסתי לפייסבוק כדי להתעדכן, מלא כתבו לי שהם מתגעגעים אלי ורוצים שכבר אני יחזור, נשמות שלי הםםם, אבל הכי הכי היה חסר לי, זה תגובה מג׳ייסון הבנאדם אשכרה עזב את חברה שלו אחרי שאמרו לו שהיא לא תוכל ללכת יותר, כאילו זה הדבר הכי קשה שהיה לי בחיים, אבל עוד לעבור אותו בלעדייו, זה קשה
״הבטחת שתשאר, שתהיה איתי תמיד, שלא תעזוב, מה ראית שאני לא מושלמת וברחת?״ כתבתי את הסטטוס בדמעות, הוא ככה עזב לו, בלי התרעה מוקדמת, משאיר אותי ריקה עזובה וכואבת
״מכירים את זה שמרוב שמשהו חשוב לכם והוא בסכנה ואתם מפחדים לאבד אותו אז אתם פשוט מתרחקים?״ הוא רשם אחרי דקה בסטטוס, למי אכפת שאתה פוחד לאבד אותי?! אני זאתי שהכי קשה לה פה, אני זאתי שצריכה להתמודד עם כל זה
״אם אנשים חשובים לכם כל כך אז מה הקטע לעזוב ולהשאיר אותם לבד?!״ רשמתי לו סטטוס בתגובה כבר הפסקתי לבכות, עכשו רק הייתי עצבנית, חצי דקה אחרי שכתבתי את הסטטוס קבלתי הודעה, ניחוש פרוע? ג׳ייסון,
״אני מצטער, פשוט אני לא יכול לעמוד בזה שאני רואה אותך סובלת ואין לי מה לעשות עם זה״ הוא כתב
״היית יכול לפחות לתת לי יד, זה היה יכול מאוד לעזור, אולי לא עם המחלה או עם הרגליים, אבל עם הלב שלי״ כתבתי לו ולא המתנתי לתגובה, הוא לא מעניין אותי, הייתי עצבנית עליו, רציתי לעשות ריצה, זה הדבר היחידי שמרגיע אותי, אבל אני תקועה על הכיסא גלגלים המפגר הזה, אוף עם המחלה הזאתת!! כל הזמן יש לי כאבים, אבל עכשו זה לא מהמחלה, זה מהניתוח, מהחתך המכוער שיש לי בבטן, ומהצלקת הכמעת בלתי נראית שיש לי במצח, אבל האיפור מכסה, ברוך ה׳, אמא שלי אירגנה איכשהו קרש עץ שהיא שמה איפה שהמדרגות, כדי שאני יוכל לצאת מהבית בלי בעיה, צעקתי לחלל הבית שאני יוצאת לסיבוב ויצאתי, התגעגעתי לנוף הזה של העיר, הנוף היחיד שהיה לי משם זה על המיטות של ג׳ורג׳ ושל קני, הם גם היו חולים בסרטן, קני נפטר לפני שבוע, זה היה ממש עצוב, לא הפסקתי לבכות, הוא היה רק בן עשרים!! הוא רק התחיל את החיים שלו! וזהו, הם הסתיימו, ככה בבום, הדמעות צרבו בעיניי, מאיימות לפרוץ שוב, לא נתתי להם, נסעתי בכיסא לפארק, מתעלמת בדרך מהמבטים של העוברים ושבים סביבי, פרצופים מוכרים מעט מביטים בי בהפתעה, לא מבינים את פשר כיסא הגלגלים, מישהי מוכרת הייתה כמה מטרים לפני ודברה עם איזה בחור,
״סיסי!!!״ צעקתי ונסעתי לכיוונה, כמה שהתגעגעתי אליה, לא הסכימו לי מבקרים בשלוש שבועות האחרונים, רק אמא אחות וחבר מותר, אז סיסי לא יכלה לבוא
״אהההההה, מה זה?!״ היא שאלה והסתכלה עלי בשוק מצביעה על הכיסא גלגלים
״הרופאים אמרו שאני לא יוכל ללכת יותר, כבר כמעט השלמתי עם זה…״ אמרתי בחיוך מריר ודמעה זלגה על לחיי, ניסיתי להאבק בה ללא הצלחה
״יפה שלי אל תבכי״ אמרה וחיבקה אותי, וואי כמה שהתגעגעתי אליה, היא תמיד גורמת לי להרגיש טוב
״מצטערת, אני לא שולטת בזה״ אמרתי וצחקתי
״יהיה בסדר, לפחות היה שם את ג׳ייסון לידך״ אמרה בחיוך
״אז זהו שלא״ אמרתי
״מההה? למה? לא נתנו לו להכנס??״ שאלה
״הלוואי, הוא שמע שאני לא יוכל ללכת והלך, הוא אומר שהיה לו קשה מדי לראות אותי ככה, יופי לו, לי היה קשה כפליים״ אמרתי והיא חיבקה אותי שוב