טעויות של נערה פרק 36

התעוררתי במיטה, הסתכלתי מסביבי וראיתי מיטות בית חולים משני צידי, שיפשפתי את עיניי וראיתי בחלון שכבר בוקר, השעון שעל הקיר הופיעה השעה שמונה, אמא ישבה לידי, וזולגות דמעות מעינייה, קורל ניסתה לנחם אותה ללא הצלחה,
"ג'יי…ג'ייסון" קראתי, אמא הסתובבה אלי וחיוך עלה על שפתיה
"את מרגישה טוב?" שאלה ונרגעה מעט
"תקראי לג'ייסון" אמרתי בקושי, הכאב חזר שוב, שמעתי את אמא קוראת לרופא והוא שם לי עוד חומר הרדמה, כדי שלא יכאב לי, כדי שאני לא יסבול, אני לא רוצה להיות מורדמת! שיפסיקו, אוףף
אני רוצה לראות את ג'ייסון, אני מוכרחה לראות אותו, שקעתי בשינה עמוקה.
"נשמה שלי, את מרגישה יותר טוב?" שאל קול מוכר והעיר אותי משנתי, יד נגעה בידי בעדינות ונשקה לה בדאגה
"אני לא אוהבת בית חולים, הם כל הזמן מרדימים אותי" אמרתי ודמעה זלגה מעיניי, קשה לי, אני לא מבינה מה יש לי, הם לא מדברים איתי, הם מתחמקים מהשאלות שלי,
"אל תבכי חיימשלי, יהיה בסדר, אני מבטיח" אמר וראיתי שהוא מתאמץ לא לבכות גם, הוא מנסה להשאר לידי רגוע, אבל אני מכירה אותו, הוא ממש לא רגוע כרגע,
"תספר לי" אמרתי והסתכלתי לו בעיניים
"לספר לך מה?" שאל והביט בי גם
"מה יש לי? למה אני פה?" אמרתי לו, מפחדת מהתשובה
"אני לא יודע" אמר, האמנתי לו, ג'ייסון אף פעם לא משקר
"סליחה, אנחנו צריכים לעשות לה כמה בדיקות" נכנס הרופא והוא הנהנן, הוא נתן לי נשיקה קצרה על השפתיים ויצא, אני לא רוצה שהוא יצא, חשבתי ודמעה זלגה על פני, קשה לי, אני לא רוצה להשאר לבד,
"אל תבכי מתוקה, זה לא יכאב" אמר, אמא שלך מתוקהה, מההה מהה הוא לא רואה שאני במצב רגיש? שיתן לי קצת זמן לעצמייי

נקודת מבט של ג'ייסון:
"דוקטור! מה יש לה?" שאלתי בפחד, אני דואג לה, היא חייבת להיות בסדר
"תשבו קודם" אמר הדוקטור, התיישבתי, אמא שלה ואחותה קורל התיישבו ליידי, פחדתי ממה שהוא עומד להגיד, העיניים של אמא שלה היו נפוחות ואדומות, היא מקודם בכתה כנראה
"יש לה גידול בריאות והתחלה של גידול במוח, גילו אותו מאוחר מדי, היא עומדת להכנס לניתוח עוד דקה, בתקווה שזה יציל אותה" אמר הדוקטור במבט רציני, לא רציתי להאמין שהיא בסכנה, בסכנת חיים, וכל מה שאני יכול לעשות זה לשבת בחוץ ולהתפלל שיהיה בסדר, עכשו… עכשו זה רק בידי ה'
"כמה… כמה אחוזים שהניתוח יצליח?" קורל שאלה מתאפקת לא לבכות, הוא הביט בה, ואחר כך בנו ופתח את פיו בהיסוס, מודד את דבריו
"הסיכויים הם שבעים אחוז… שבעים אחוז שהניתוח ייכשל" אמר ומבטו היה חתום, הנשימה שלי לא סדירה, זה לא יכול להיות!! זה לא הגיוניי, למה? למה כשטוב לי משהו מתפקשש, עד שהיא סלחה ליי, עד שאני הורדתי מהאגו שלי והיא הורידה משלה, עד שהכל היה טוב מתמיד, למהה?

'פשוט תמיד שהכל נראה מושלם אז זה אומר שכלום לא מושלם, אני מפחדת שמשהו יקרה… הזה שלמעלה לא אוהב לראות אותי מאושרת'

המשפט הזה, שהיא אמרה לי כשדמעה מנצנצת על לחייה, הוא שב וחוזר למחשבתי, היא כאילו צפתה שמשהו הולך לקרות, כאילו כבר אז ידעה שמשהו לא בסדר, אני רוצה להעלם, להפסיק להרגיש, לשכוח מהכל, לשכוח אותה, אני אוהב אותה, נשבע, אבל קשה לי, קשה לי לראות אותה ככה, זה עושה לי רע, ולחשוב שאולי היא לא תחזור יותר, אני לא מסוגל לעמוד בזה, אבל אני הבטחתי לה, הבטחתי לה שאני תמיד איתה, אני לא רוצה אף אחת אחרת
"היא נכנסת עכשו, בהצלחה" הודיעה לנו הפקידה שבדלפק, הדמעות כבר עוד שנייה מתפרצות, הכאב, הפחד, התקווה, הייאוש, הכל בבת אחת תוקף אותי, אני נלחם בדמעות, נלחם בהרגשה, אני חייב להשאר חזק, אם לא בשבילי אז בשביל אמא שלה ואחותה, אבל אני הכי מתאמץ- בשבילה, אני חייב להאמין שיהיה טוב, הוצאתי את הספר תהילים שלקחתי איתי לפני שיצאתי לפה, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא, התרכזתי בזה כל כך, רציתי כמו שבחיים לא רציתי, רציתי שהיא תחבק אותי, תהיה איתי, אבל לא, היא עכשו בחדר ניתוח, מורדמת, חסרת תחושה, אולי הכל שחור אצלה והיא פוחדת? אולי היא חושבת שהיא מתה? שהיא כלואה, שהיא לא תחזור יותר? אבל… אבל הכי נורא, הכי גרוע שיכול להיות, זה.. זה.. שאולי היא צודקת, שאולי אני לא יחבק אותה יותר, שאולי יותר אני לא יחזיק לה את היד, מרוב הכאב שבלב, התחלתי להכאיב לעצמי, שרטתי אותי, אבל זה לא עזר, זה אפילו לא כאב, וגם אם כן, אז מרוב הכאב שבלב, הכאב הפיזי לא היה מורגש,
קראתי, וקראתי וקראתי וקראתי,
עם כל מילה שאני קורא אני מבין כמה היא חסרה לי, כמה אני אוהב אותה, כמה אני לא יכול לחיות בלעדייה, ושאם יקרה לה משהו, אז אני לא יודע מה אני יעשה לעצמי,
"הניתוח בכליה עבר בהצלחה, אבל במוח, במוח אנחנו לא בטוחים" אמר הרופא בזהירות את דבריו, לא לא לא לא לא לא ולא, זה לא יכול להיות, זאת זואי, היא לא יכולה להעלם לי ככה מהחיים, היא החיים שלי, האוויר שלי לנשימה, האור בחיי, אני לא מסוגל לחיות בלעדייה, אני לא יכול לחיות בלעדיה
"מה זאת אומרת לא בטוחים??" שאלתי, לא כל כך רציתי לשמוע לתשובה, אבל הכרחתי את עצמי,
"זאת אומרת שייקח יומיים עד שנדע מה המצב שלה במוח" אמר
הרגשתי איך לאט לאט היא חומקת לי מבין הידיים, ואם היא לא תצא מזה בסדר? מה אז אני יעשה עם עצמי? איך אני יוכל לחיות ככה?

-לאחר יומיים-
עובר הזמן לאיטו, דקה מרגישה כנצח, עוד שעה החומרים של ההרדמה יעברו, ואז.. ואז נדע מה המצב שלה, אני לשנייה לא עוזב את התהילים, אני קורא אותם כל הזמן, ללא הפסקה, הרעש של השעון בחדר המתנה מציק, אנשים רצים פה ללא הרף, כאילו הריצה שלהם זה מה שיציל את היקר להם, הלוואי וזה היה ככה, בשביל להציל אותה הייתי מקיף בריצה את כל כדור הארץ, הייתי טס להביא לה את הירח, הייתי… הייתי עושה הכל בשבילה
"היא התעוררה" אומרת אמה וקוטעת אותי מהמחשבות, חיוך גדול נפרש על פני, חיוך מאושר אבל חושש,
"ו… והיא… היא בסדר?" אני שואל בלחץ
"זה פגע לה במשהו, לא יודעים עדיין במה, אבל זה משהו משמעותי אולי, ב"ה יהיה בסדר" אמרה, איך? איך לעזאזל היא מצליחה להשאר אופטימית? איך?
נכנסתי בריצה לתוך החדר שלה, היא שכבה דוממת, העיניים היפות שלה היו פקוחות, עם קורי שינה עליהם, היא יפיפיה
"מה נשמע אהבה שלי? איך את מרגישה?" שאלתי בנועם והזזתי את הפוני שלה שנפל על עינייה למאחורי אוזנה
"א…אננ…אני מפחדת" אמרה לבסוף
"ממה את מפחדת?" שאלתי אותה ונשקתי לה על מצחה ברוך
"שאני ימות" אמרה, אני גם מפחד, רציתי להגיד, אבל זה לא יעזור לה להרגיש יותר טוב
"את לא תמותי" אמרתי, מנסה לשכנע אותי גם במה שאני אומר

נקודת מבט של זואי:
"את לא תמותי" אמר, אבל שניינו ידענו שיש סיכוי שאני כן, אני מפחדת למות, אני מפחדת מהמוות, לא רוצה, אני עדיין צעירה, זה לא מגיע לי, מה עשיתי רע שזה קורה לי??
דמעה שהוא מנסה הרבה זמן להסתיר חמקה לו מעינייו, ניסיתי לקום לחבק אותו, אבל רגלי לא הגיבו לי, הם כאילו מיאנו לזוז, ניסיתי שוב, אבל הם לא זזו
"דוקטור!!" צעקתי בלחץ, צעדים נשמעו רצים לכיוון החדר שלי,
"מה קרה?" שאל
"הרגליים שלי, הם… הם לא זזות" אמרתי והתחלתי לבכות

איך הפרק? אהבתם? שתפו אותי,
3+ תגובות וממשיכה
הערות יתקבלו בברכה…