טעויות שלל נערה פרק 35 :)

נכנסתי לבית וצפיתי מהחלון בג'ייסון שמתרחק מביתי
כמה שאני אוהבת אותו, אני מנסה להזכר בפעם, לפני שהוא היה, אבל אני לא מצליחה, הוא החיים שלי, מה הייתי עושה בלעדיו? מה?!
הוא פנה בסוף הרחוב ונעלם מטווח ראייתי, חבל שהוא הלך עכשו, אני רוצה שהוא יהיה לידי, אני רוצה להירדם כשידי בתוך ידו ולהתעורר בתוך חיבוקו, אבל אני כבר מכירה אותו, אני יודעת מה הוא יגיד,
הוא יגיד שלא, שהוא מפחד לפגוע בי, שהוא יעשה את זה, ויפגע בי, כבר ניסיתי פעם לשכנע אותו, אבל הוא ממש דואג לי הנסיך הזה, אוףף!! הוא והדאגה הזאת שלו! חשבתי בחייכת
עליתי לחדרי ונכנסתי למקלחת שטפתי את גופי, מורידה ממני את הריח המדהים שלו,
לבשתי גופיה ושורט של פיג'מה ונשכבתי במיטה, נרדמתי,

הוא עומד קרוב אלי, קרוב מאוד, אין מקום אפילו לא לסיכה להכנס ביניינו, אני לא רואה את פניו כי הם חשוכות, אפלות מעט, אבל אני בכל זאת יודעת מי זה
"אני אוהבת אותך" אני אומרת, הוא מסתכל עלי, מתחיל לצחקק, צחוק מתגלגל, בלתי נשלט,
"מה?" אני שואלת, והוא ממשיך לצחוק "נוווו!! מה?" אני שואלת שוב
"זה פשוט ש… שאת הולכת למות" אמר, אני לא הבנתי,
"מה הולכת למות? מה קרה?" שאלתי, הוא בסדר? אולי הוא שתה?
"בי מותק" הוא אמר ובבת אחת, בלי הכנה מוקדמת הוא שלף סכין מכיסו ותקע לי אותו קצת מתחת ללב

התעוררתי בבהלה מכאב חד שתקף אותי, כאב לא מוסבר, כולי מתנשפת,
זה כאילו בא ביחד מהחלום, כאילו החלום התרחש באמת, אולי הוא באמת התרחש?
התחלתי להתנשם במהירות ובדקתי בפחד קצת מתחת ללב שלי,
פיוווו אין שם כלום, נשמתי לרווחה אבל עוד גל של כאב תקף אותי, מה זה לעזאזל?!
צעקת כאב נפלטה מפי, זה כאב כל כך, כאב כמו… כמו…. כאילו תקעו בי סכין,
צעדים מהירים התקרבו לחדר שלי, זה בטח אמא ששמעה את הצעקה,
אני כולי מקופלת, מקופלת מכאבים, איכשהו הגעתי לרצפה, לא יודעת איך,
אבל הכאב, כאב בלתי ניתן לתיאור, בחיים לא כאב לי ככה,
"זואייי! את בסדר?" שאל קולה הנעים של אמא, היא הדליקה את האור והתקרבה אלי
"לאא, אני… אני לא מסוגלת" אמרתי בקושי, הכל נהיה חשוך, הכאבים נהפכו לעמומים, והקול של אמא נשמע באויר, אבל לא נקלט לאוזני, אני שומעת אותה, אבל כאילו המוח לא יודע לתרגם את מה שהיא אומרת,
לפתע הכל מתבהר, אני שוב חוזרת אל הבית שלי, אל החדר שלי, מול פני נמצאות שתי דמויות, הם מטושטשות מעט
"זואי…. זואי את שומעת אותי??" קורא אלי מרחוק קולה של קורל, אני פותחת את פי, מנסה לדבר, אך לא מצליחה, בקושי, בלחש, בלאגן של מילים יוצאות מפי, אני נושמת נשימה עמוקה, ושוב כאב חד מפלח את עצמותי, זה מעורר אותי לגמרי
"זה כואבב" אני מייללת ומתקפלת מכאבים, אני מרגישה ידיים מרימות אותי, קור תוקף אותי פתאום, אני מבינה שיצאנו מהבית
"אני לא רוצה בית חולים" אני אומרת ומתחילה לבכות, אני מנסה להיאבק אבל אין בי כוח, הם מכניסות אותי למכונית ואנחנו מתקדמים לבית חולים, הכאב חולף מעט, ואני מסתכלת בחלון, השחר מתחיל לעלות, כמה שזה יפה,
"את מרגישה יותר טוב מאמי?" אמא שואלת אותי ומסתכלת עלי מבעד למראה,
"כן, כבר לא כואב לי, אולי נחזור? זה היה סתם" אני אומרת ומחייכת חיוך קלוש
"רק הם יבדקו אותך ויראו שהכל בסדר" היא אומרת ומחייכת
"אבל אמא, אני לא אוהבת בית חולים" אני אומרת, כאב חד מפלח שוב את עצמותי, ואני מתעלפת שוב…