הטירוף שנקרא חיי – פרק 3

-אדם התיישב לידי, כרך את ידו סביב כתפי, והצמיד אותי אליו.
התכרבלתי בחזו ופשוט בכיתי עליו והוא לא התלונן, לא, הוא פשוט ישב שם ליטף לי את השיער ואמר "שה שה הוא לא שווה את זה. אל תבכי עליו את יכולה להשיג 100 כמוהו וטובים ממנו"
ידעתי את זה אבל הלב שלי סירב להפסיק לכאוב.
וכך ישבנו שעות על גבי שעות, עד שנגמרו לי הדמעות.-

במשך כל אותו היום שלמחרת אורן לא הפסיק לצלצל, לסמס, לשלוח הודעות במייל, בפייסבוק ובכללי לנסות ליצור קשר בכל דרך אפשרית. ציפיתי שמשהו כזה יקרה, ואפילו שזה קצת שיעשע אותי כאמא הגיעה הביתה עם 20 מכתבים שאורן הצליח איכשהו לדחוס לתיבת הדואר שלנו, זה כאב.
"הילי אני אוהב אותך" כתב ב-SMS ששלח.
"הילי אני ועדי זאת הייתה טעות!" היה כתוב באחר.
"הילי תעני לי! לפחות תני לי להסביר!" שלח.
ואז הפסקתי לקרוא אותם.
רק השם שלו היה גורם למה שנשאר מהלב שלי לכאוב בכאבי תופת, והרגשתי שכל פעם שצלצל, סימס, או לא יודעת מה, השארית של לבי נקרעה עוד קצת.
לא הלכתי לבית הספר אז גם עדי התחילה לצלצל.
"תעני לי" סימסה לי.
"נו מה הבעיה שלך?" שלחה.
היא באמת לא יודעת?! היא עד כדי כך סתומה?! איך חשבתי שהיא חברה?!
היחיד שהסכמתי לדבר איתו היה אדם.
אדם באמת הפגין רגישות והבנה מדהימים.
לא הבנתי למה הוא מתאמץ כל כך לעודד ילדה שהוא בקושי מכיר, אך הייתי אסירת תודה על כך.
אדם בא בצהריים ישר אחרי הלימודים והביא לי שיעורים.
"איך את מרגישה?" שאל.
"כאב נוראי… תוכל להגיד לאורן שיפסיק לצלצל ולעדי שתמות?"
אדם חייך ואמר "העונג יהיה כולו שלי, אבל.. אממ… רוב הסיכויים שאורן יהרוג אותי שביקרתי אותך ועדי כנראה תנעץ בזרוע שלי את הציפורניים המלאכותיות שלה… או יותר נכון טפרים מלאכותיים שלה כי האורך שלהם פשוט לא יאמן!"
"תגיד לו שאם הוא נוגע בך אני אדאג שיעבירו אותי בית ספר וככה הוא גם לא יראה אותי ביומיום! ושיפסיק להתקשר! ותגיד למחומצנת הזאת, וכן היא מחומצנת אפילו שהיא נשבעת שלא! הייתי איתה בכיתה א' ואני זוכרת שהיה לה שיער שחור!, שלא תתקרב אליך כי אם כן אני נשבעת לך שאתלוש לה את הציפורניים המלאכותיות שלה אחת-אחת!" הרגע גיליתי את אחד מסודותיה העמוקים ביותר של עדי, אופס, או שלא.
אדם צחק ואמר "אולי תבואי מחר ותגידי להם את זה בעצמך?"
"רק אם אתה גורם למורה להעביר אותי לידך".
"חופשי, היא מתה עלי".
חייכתי.
"את נורא חיוורת" אמר "אכלת היום משהו?"
"לא" מלמלתי. לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה ולא לבכות.
"שתית?"
"לא" אם הייתי שותה הדמעות היו מקבלות הספקה חדשה! ועד שהן נגמרו, לא יכולתי להרשות לעצי שהן ימשיכו.
"בואי" אמר ומשך אותי למטבח. "שבי!" פקד ולקח קערה ושם על השולחן.
"מה אתה עושה?" שאלתי בזמן שאדם מחטט במקרר שלי "ארוחת בוקר של מלכים! או במקרה הזה, של מלכות! מה את הכי אוהבת לאכול?"
"פנקייק עם סירופ שוקולד ובננות".
אדם קפא במקום סגר את המקרר ואמר "בואי נלך על קורנפלקס אה?"
צחקתי. אדם הכין לי את הקורנלפס ואני אכלתי, בקושי אבל אכלתי. והרגשתי יותר טוב.
אדם צפה בי אוכלת וחייך.
"אוי! אתה רעב? צמא? גם וגם? איזה מארחת גרועה אני!" אמרתי לפתע.
"לא לא זה בסדר אני מסודר"
סיימתי לאכול ופניתי את הכלים.
"אז את באה מחר?" שאל.
"כן אבל אם אני אראה את אורן או את עדי אני לא חושבת שאצליח לשלוט במעשי" אמרתי והתכוונתי לכל מילה.
אדם צחק ואמר "אני אקח אותך לבית הספר, רוצה?"
"כן" אמרתי. אם אדם יבוא איתי לא ארגיש כל כך לבד.
"נתראה מחר! אני אבוא ב-07:30 סבבה?"
"מעולה, ביי"
סגרתי את הדלת אחרי אדם והרגשתי שהעולם קורס, אבל לא רק עלי, הרגשתי שיש מישהו שיעזור לי להתמודד עם משקלו.