טיפות שתן

גרמתי לה להרגיש מיוחדת.
יושבת בשירותים ברגליים פשוקות ולא מפסיקה לעשן סיגריות. הניחוח שאמרתי לה שהוא מתוק מתפשט בכל הדירה. אז היא מחרבנת בצרורות קצרים כמו מכונת ירייה תקועה, ועושה נאד גדול ומסריח ומחייכת, לא צריך מטהר-אוויר – היא אומרת. יש לה ציפורניים ארוכות ברגליים, את אצבעות הידיים היא כוססת. משאירה שובל של שתן מהשירותים החוצה, מטביעה ראשה בכיור, מוחה את החיים ואותי מעל מצחה.
ואצלי הכול כבר נגמר, ועוד לא התחיל. אני יושב במרפסת וכותב "דפי בוקר" וכל היום כולו, על הבוקר שלו, נכנס אליי דרך החלון, ריקני בצורה אכזרית, כאילו שום-דבר לא השתנה עוד מימי-קדם, שום-דבר לא זז, ולא משנה כמה תנסה לשכנע את עצמך – רק התחפושות שונות. אני אומר לה למה את לא מדברת, והיא לא אומרת אכזבתי אותך, נעה על הבלטות יחפה, ציפורניי רגליה חרבות, והשובל של החרא שלה נוטף מהשירותים לפה, והיא מחייכת את חיוכה הטהור, אומרת אנחנו מזוהמים.
אני לא אוכל אותך, אני אומר, אבל בלילות אני מנער טוב-טוב את המנוע שלה, והקוס שלה ממש רוקד. שורטת אותי בציפורניי רגליה, אוכלת לי את הצוואר, משאירה בי סימנים – של אהבה, היא אומרת. אהבה בהמית. וכל הלילה קודח השכן את יצירת המופת שלו במרומים, ואנחנו נעים אז שקטים, מודעים למצח הגבוה שלו ולתכולת מוחו הגדולה, ובכל זאת, כמו ילדים קטנים, מסלפים את כל מה שהוא עושה, אומר, חושב. מבטלים אותו על המחשב שלנו, על הטלוויזיה שלנו, על הסטריאו שלנו, מוחקים אותו טוטאלית בגלי-רדיו. נותנים לו להרגיש זבל, נותנים לו להרגיש משוגע.
הוא לא זז. הוא עומד בפתח הדלת עם מגרפה בידו ושואל איפה בת-זוגו. הספק והחשדות מכרסמים בו, והוא לא זקוק לה, הוא לא זקוק בכלל. אבל אנחנו קודחים במוחו, אתה צריך אותה, אתה אכזבת אותה, היא כועסת, היא ממורמרת. הוא בוכה וכל דמעה היא חגיגה, נוצצת הדמעה כמו יהלום טל על לחיו המשוסע, ואנו סוגרים הדלת, והוא יורק קללות על עצמו בעצם, וזה עושה לנו להתחבק, ולהגיד לנו כמה טוב לנו כשאנו עושים לו כל-כך רע.
הוא מנפץ את השמשות, וכל הרחוב צורח. אני אחתוך את עצמי, הוא אומר, אנחנו מייעצים לו איך ואיפה. תנסה בצוואר, זה הרבה דם תאבד. עורק ראשי, אב העורקים, תן לחיים האדומים שלך לפרוץ ממך כמו מזרקה. אתה יכול להסתכל במראה. אתה השחקן, אף אחד לא ייקח את התפקיד ממך.
זונות, הוא אומר, זונות – אבל חותך את עצמו, ביד, לא בצוואר, יותר רומנטי, יותר מקובל. וזה השכנים מספיקים להציל אותו, והאלונקה מוטסת כמו ענן קטן לקוז'אק האדום, ובביקור בבית הפרוץ אנו רואים את מלאכת המחשבת שלו קמה לתחייה, לא גמורה. והיא כה יפה ומורכבת ואכזרית. מהפכת בטן בגאונותה. אבל לא ניתן לו לדעת, לא ניתן. ואנו סוגרים חרש את הדלת ושומרים מזווית העין שלא יבואו גנבים. ומכל החלונות ברחוב עולה מוסיקה של ניצחון, כל איש וטעמו, כל איש וניצחונו. וגם המוסיקה שלנו, המוסיקה שלנו היא חצוצרות של סאנטאנה, ואנחנו משתינים באמצע הסלון מרוב התרגשות, מרוב אקסטאזה, ומלקקים זה לזו לזה. שאריות שתן על הקוס שלה, טיפות שתן בקצה הזין הלח שלי.

היא מריחה טיפקס, ואני עוזר לה. היא מדללת אותו ב-וי, או אולי מדללת את ה-וי בטיפקס. זה עושה סטלה מהסרטים, טוב יותר מהסרטים. כל הקירות נעלמים במקומם יש סרטים מצוירים. והאבנים הם ספוג, ויוצא מהם שמפניה ויין לבן. אני ממסמר את כל החטאים שלי על קירות החלום, והם צורחים כמו עכברים מכונפים, בפיות הקטנות שלהם עם השיניים, ואני, חיוך על פניי, שולף תער של מילים וכורת, חותך, לאט-לאט את כנפיי העטלף שלהם. דם לבן ניתז על כפות רגליי, עיניהם מלאות שנאה. אני חותך הכול חוץ מגוף וראש, ואז נותן להם לפרפר על הרצפה הרכה. כל-כך מתוקים בחוסר האונים. היא בסטלה אחרת, מדברת עם אבא שלה ז"ל על אבן לגדות נחל. והציפורים מצייצים להם מבין ענפי העצים הקטנים.

היא עומדת לעזוב, אבא שלה נפטר, והוא עומד ברחוב זורק שקית זבל לפח. והיא רואה אותו כל בוקר באותו יום שבת, עומד ברחוב אותה השעה, וזורק שקית זבל לפח. ואז הוא מסתובב באיטיות, ועומד רגע לפני מכונית חונה, חושב על משהו. הוא לבוש לבן של שבת, ועל הראש כיפה, ופניו מביעות חוכמה ענווה ונחישות. והיא צועקת אבא, היא צועקת אבא כל-כך בלחש, והוא לא שומע, הוא לא יכול. הוא רק מרים את ראשו לשמיים, כאילו שמע בת-קול, ונעלם משם, לאט-לאט, נעלם הולך ולא נראה. קיר הבית מסתיר את הליכתו המתרחקת, ואז היא עומדת על המיטה בפיסוק רגליים, כורעת, משתינה את הקוס השחור שיער שלה לתוך המיטה, ואומרת בחרטות שלי אני מתפלשת, באבלי, בטיפשותי, ומתחפרת עמוק בתוך השתן, ומאוננת בתוך השתן, ומרגישה כל-כך שפלה, מטומטמת, בהמה, וזה מה שעושה לה טוב כשכול השתן מרוח לה על הטוסיק והקוס, והיא מושחת אותו על פנייה, מריחה את אצבעותיה, ונרגעת.
>>>>>>>>>>>>>>>
יוני 2010