טורקיז-פרק 5

התעוררתי באמצע הלילה לצעקות מהסלון,לבושה בחולצה גדולה ולבנה עם הדפס של 'metallica'.
העפתי מבט לנייד שלי,,השעה 2 בלילה,35 הודעות,כולם מהחברות שלי,אני לא יכולה לדבר איתן,אני לא יכולה לספר להן.
"תסביר לי איך הם הגיעו לאחותי הקטנה!תסביר לי איך לעזאזל..איך?!" אחותי צעקה,הרגשתי חמימות מתפשטת בגופי שהבנתי שהיא מגינה עלי,אך לא רציתי שהם ידברו על זה.
"אתה מבין שהם הרסו אותה?לחלוטין הרסו אותה!ברגע שהם לא הצליחו להכנס אליה,הם כנראה התעצבנו,ונכנסו אליה מאחור,הם פצעו אותה שם!זה יהרוס אותה!",שמעתי את הקול של אחותי רועד והבנתי שהיא צועקת על אריק,ועומדת לפרוץ בבכי.
"הם דחפו לה חפצים,הם חשמלו אותה!הלב שלה כמעט הפסיק לפעום אריק!אני לא מסוגלת להסתכל לך בעיניים,אני פשוט לא מסוגלת,אני לא מאמינה שנתת להם להגיע אל הילדה שלי,אני פשוט לא מאמינה".שתיקה.
"אתה לא מתכוון להגיד כלום?",היא צווחה.
מיהרתי לצאת לסלון,וכולם השתתקו והסתכלו עלי. "מה עשית אריק?",שאלתי בטון נבגד.
"הם כנראה ראו אותך איתי באותו הלילה,והם הסיקו שאת קרובה אלי,ופגעו בך כדי לעצבן אותי".
המבט של אריק לא הביע אפילו חרטה,הוא אפילו לא התנצל.
אריק לקחת צרור מפתחות שהיה מונח על השידה מימינו, "אני אטפל בהם",הבטיח ויצא מהבית בטריקת דלת.
עמדתי שם,המומה,חסרת מילים,ובלי לחשוב פעמיים רצתי אחריו,הספקתי להשיג אותו בדיוק שהוא נכנס למעלית,בריצה נכנסתי אחריו,והמעלית נסגרה בדיוק ששירי צעקה.
"מה את עושה?"הוא שאל המום,מסתכל על רגלי שעליהן יש רק גרביים.
"אתה לא הולך לטפל בהם בלעדיי,אני רוצה להרוג אותם,אני רוצה לשרוף אותם,ואתה תדאג לזה שהמשטרה לא תהיה מעורבת,הבנת אותי?",ציוויותי עליו.
מבטו של אריק הרצין,וישר הבנתי שהוא לא אוהב פקודות,"תחזרי הביתה",אריק ציווה עלי בחזרה,מרוגז מהמצב.
החלטתי לנסות שיטה אחרת,"בבקשה אריק,אני חייבת,פשוט חייבת לנקום בהם,אני באמת מתחננת שתתן לי לעשות את זה איתך אני אעשה הכל אני מבטיחה אני אשתוק כמו דג כל הדרך רק בבקשה",שנאה מטורפת התפשטה בגופי מהמחשבה עלי עוקרת להם את העיניים.
"בבקשה",הוספתי את הפנים הכי מתוקות שהצלחתי להעלות על פניי.
מבטו של אריק התרככך,והוא נפל בפח,"בסדר,אבל את תקשיבי לכל דבר שאני אומר!".
"מבטיחה",שמתי יד על לבי כדי לחזק את הבטחתי,הוא נאנח,ושב להסתכל על רגליי.
"יש לי נעליים במכונית,אבל הרגליים שלך קטנות מדי,אני לא יודע אם תצליחי ללכת בהם מבלי להראות מגוחכת מדי".
ניסיתי לחייך,אך הייתי עצובה מדי,הוא מיד הבחין בזה,אבל הוא התעלם,תיארתי לעצמי שהוא לא רוצה להיכנס לזה עם ילדה כמוני.
אחרי שירדנו את כל 50 הקומות במעלית צעדנו בדרך לאוטו,וניצלתי את המבט שהוא לפחות קצת מרחם עלי,לדעתי לפחות,כדי לחקור אותו קצת."בן כמה אתה בכלל אריק?",שאלתי.
"25",ענה לי אריק "אני בת 18",ואז הוא פתח את הדלת למכונית שלו,וואו,אני לא מבינה במכוניות,אך ידעתי שמהמכונית הזאת יפהפייה,ויקרה בטירוף.
"ולמה אתה חיי עם טום כשיש לך..מכונית כזו",שאלתי המומה.
נכנסתי למושב שליד הנהג,מודה לאלוהים שהוא לא פתח בשבילי את הדלת,זה היה יכול להיות מביך כל כך.
"הבית שלי לא בטוח כרגע",ראיתי שאריק מתחיל לאבד את הסבלות והחלטתי להעביר נושא.
"קראו לו דיס",לחשתי אחרי שהתחלנו לנסוע.
הוא עצם את עיניו,וניסיתי לפענח אם זה מתוך תסכול,כאב,או חוסר סבלנות כלפיי.
כשהוא פתח את עיניו,הבנתי שזה כאב,כאב לו עלי.
"דיס נוראי,אני מצטער",הוא אמר וזרק מבט לעברי.
האווירה הקדירה פתאום,והבנתי שהוא קיווה שדיס לא יהיה מעורב בעניין,כנראה שהם היו חברים בעבר,או שהם שונאים ותיקים מאוד.
"אז לאן אנחנו נוסעים?",שאלתי את אריק.
"לאסוף חבר",אמר.
"איפה הנעליים שדיברת עליהם?"שאלתי אותו.
"במושב האחורי בצד שמאל",ענה.
שחררתי את חגורת הבטיחות והתהפכתי כדי להביא את הנעליים אלי.
אריק רטן.
"מה?",שאלתי אותו.
"את לא טורחת לשים מכנסיים?",הוא אמר בכעס.
הבנתי שהוא רואה את ישבני דרך המראה עם תחתוני התחרה הלבנים שלי עליהם,תפסתי במהירות את הנעליים וחזרתי למקומי,מסמיקה לחלוטין.
הוא העיף מבט לעברי,וחייך.
"אל תהיי נבוכה,במיוחד לא כשיש לך תחת כזה",הוא המשיך לחייך.
"אריק אלוהים תסתום!", עכשיו נהייתי אדומה יותר ממה שהייתי,"אתה כזה חמור".
בפנים התלהבתי מהמחמאה,למרות שחשבתי שהישבן שלי גדול מדי.
נעלתי את הנעליים שהיו שם,נעלי ספורט שחורות של נייק,הן היו במידה 38,אני הייתי מידה 36,הבנתי מיד שמדובר בנעליים של בחורה,ועקצוץ קטן של קנאה כרסם בי.
ברגע שבמכונית נהיה שקט,הנשימות של אריק התחילו להפריע לי,הנשימות שלו הזכירו לי את הנשימות שלהם באוזניי,התמלאתי אימה והתחלתי לרעוד,למזלי אריק בדיוק החנה את המכונית ליד בניין נמוך קומות,ויצא מהמכונית,הוא צעד לעבר גבר עצום וחיבק אותו,אריק עדין היה גבוה יותר ממנו.
הם פטפטו כמה דקות ואז חזרו ונכנסו למכונית.
האיש העצום חייך אלי חיוך מריר,והחזרתי לו את אותו החיוך.
"בואו נלך לרצוח",אמר האיש העצום.
חייכתי אליו,מרגישה את השנאה גואה בי.