טורי פרק 10

רעש של הודעה. לקחתי את הפלאפון והסתכלתי.
"תפגשי אותי בגבעה בעוד שעה, יש לי משהו חשוב להראות לך." ההודעה מרייצ'ל.
ישבתי בחדר, חושבת מה לעשות. כדאי לי ללכת. אולי אני גם אשלים עם רייצ'ל, נהייתי קצת בודדה בזמן האחרון.
התארגנתי ונשאר לי עוד הרבה זמן עד שאלך לפגוש אותה בגבעה. החלטתי שאקח את אנג'ל לטיול בינתיים.
הגיע זמן הפגישה והלכתי לגבעה עם אנג'ל.
"היי, טורי!" נופפה אליי רייצ'ל כשראתה אותי מתקרבת. שמתי לב שהיא מחזיקה משהו ביד. סוג של תיקייה.
"היי" אמרתי בשקט "מה רצית להראות לי?"
"מה עם מה נשמע? מה קורה? ציפיתי לפחות לזה…" אמרה בטון מעט מאוכזב.
"סליחה." המשכתי להיות שקטה. ניסיתי לעצור את עצמי מלחבק אותה, ולהגיד שאני מתגעגעת אליה ומצטערת שהחזקתי את זה כל כך הרבה זמן. לפעמים אני פשוט רוצה לעשות את הדבר הכי מנוגד למה שהאגו שלי רוצה, להוכיח לעצמי שאני יכולה לשלוט בו, אבל הוא פשוט ממשיך להשתלט עליי שוב ושוב.
"אני לא יכולה להמשיך עם זה יותר. אני ניסיתי. באמת שכן. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום לך לסלוח לי. אפילו ביום ההוא שהיית חולה הייתי לידך כל הזמן, בדקתי שאת בסדר."
"זאת היית את?"
"את ראית אותי… היית לידי." היא נראתה קצת פגועה.
"אל תיקחי את זה אישית, לא הצלחתי לזהות אותך" אמרתי בקול הכי משכנע שיכולתי "הכל היה מטושטש."
אנג'ל התחילה לנבוח. היא הסתכלה לאיזור עמוק יותר בגבעה, איפה ששמעתי את הרעש ההוא בפעמים הקודמות. התכופפתי ללטף אותה כדי שתירגע.
"טורי, אני לא יכולה להמשיך ככה." אמרה רייצ'ל "תעני לי בכן או לא, את מוכנה להפסיק עם זה?"
"לעשות את מה?"
"לעשות את עצמך כועסת עליי. אני מכירה אותך, את לא יכולה לכעוס על מישהו לכל כך הרבה זמן. אני מבינה למה לא סלחת לבנות האחרות, אבל אני חושבת שאני עשיתי מעל ומעבר. אם אחרי כל זה את באמת כל כך לא רוצה להיות לידי, אז אני אפסיק לנסות לגרום לך לסלוח. אז את מוכנה לענות לי?"
"אני לא יודעת…" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"להתראות, טורי." אמרה והלכה משם.
"רגע, מה רצית להראות לי?" קמתי והסתכלתי אליה.
"קחי." אמרה וזרקה את התיקייה שהחזיקה על הדשא. "ג'ימי אמר לי שאת מתעניינת בזה."
הרמתי את התיקייה והסתכלתי בפנים.
היו שם המון מסמכים על הגבעה. על ההריסה שלה, מה שתכננו לבנות שם, האנשים האחראיים, הכל.
"איך השגת את זה?" צעקתי לה. היא לא הקשיבה, רק המשיכה ללכת בלי להסתכל עליי.
חזרתי הביתה, שחרתי את אנג'ל מהרצועה. היא רצה אל קערת האוכל שמילאתי לפני שיצאנו.
עליתי לחדרי, ושמתי את התיקייה בתיק בית הספר. ירדתי בחזרה למטה, הלכתי לאחת הדלתות הסגורות, של חדר השינה של אימא. דפקתי קלות על הדלת וחיכיתי לתשובה.
"תיכנסי." נשמע קולה של אימא מבעד לדלת. פתחתי את הדלת לאט, עד שהייתה פתוחה לרווחה. נכנסתי והתיישבתי לידה על המיטה, היא זזה כדי לפנות לי מקום.
"איפה היית כל היום?" שאלתי והסתכלתי אל תוך עיניה הכחולות. אני תמיד חושבת על זה שהעיניים שלנו כל כך שונות. יש לה עיניים קטנות שנוטות מעט מעלה בקצוות, עיניים כחולות בהירות, שלפעמים קצת מלחיצות אותי, אך לי יש עיניים גדולות בצבע חום כהה הדומה לשחור.
"הייתי בעבודה."
"למה היית שם כל כך הרבה?"
"הבוס רצה לדבר איתי."
"על מה?"
"טורי, לכי לישון, יש לך בית ספר מחר."
"פיטרו אותך?" סירבתי לוותר.
"טורי, מספיק." אמרה אימא בכעס. יצאתי וטרקתי מאחורי את הדלת. עליתי לחדר והלכתי לישון.
איחרתי היום לבית הספר. התעוררתי מאוחר ולא יצאתי בזמן. לפחות הספקתי ללכת לחווה.
"רובכם לא לוקחים את התחרות ברצינות." אמרה המורה איריס "החלטנו להשקיע השנה בכיתות דוברי האנגלית, ציפינו ליותר מכם." התחרות על הכרטיסים ללוס אנג'לס, כבר שכחתי ממנה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות כרגע, אבל זה נחמד שמשקיעים בנו ככה. כל מי שבכיתה הזאת נולד או גדל באמריקה, כך שאנו רגילים לאנגלית ולא תהיה לנו בעיה להסתדר שם. אני מנסה להבין מאיפה הם השיגו כסף לקנות כרטיסי טיסה לשם.
הפסקה. הוצאתי את התיקייה מהילקוט ויצאתי מהכיתה. התקדמתי אל עבר שכבת י"ב עם התיקייה בידי. מצאתי את ג'ימי והלכתי אליו.
"אתה רוצה לספר לי מה זה?" אמרתי והראיתי לו את התיקייה שבידי.
"תיקייה חומה וישנה. מה יש לך לעשות עם דבר כזה?" שאל בתמימות.
"פגשתי אתמול את רייצ'ל. היא הביאה לי את זה. היא סיפרה לי שהיא שמעה ממך שאני צריכה את זה."
"הדבר היחידי שאמרתי לרייצ'ל הוא שאת מאוד אוהבת את הגבעה. בסך הכל נתתי לה עצה איך להשלים איתך. מה יש שם בכלל?"
"מסמכים על הגבעה. כל מה שתרצה לדעת."
"לא יאומן." אמר והסתכל סביב "מי חשב שילדה עדינה כמו רייצ'ל יכולה להשיג דברים כאלו?"
הוא לקח מידי את התיקייה הסתכל במסמכים שבפנים. הוא הגניב חיוך בין שפתיו והחזיר לי את התיקייה.
"מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאל.
"שאלה טובה. כנראה שתצטרך לחכות ולראות." חייכתי והלכתי משם.
"היי, אני מכירה אותך!" אמרה ילדה מאחת הכיתות המקבילות שניגשה אליי "ראיתי אותך בגבעה כמה פעמים. טורי, נכון?" יש לה שיער שחור ומתולתל אסוף לקוקו גבוה, שיער ארוך, עיניים בצבע דבש וחיוך מרוח על הפנים.
"כן," עניתי בחיוך "איך קוראים לך?"
"נופר." אחרי ארבע שנים בכיתת דוברי אנגלית, מתרגלים לשמות אמריקאים, כך שהיה לי מוזר לשמוע שם ישראלי.
"מה יש לך ביד?" שאלה נופר.
"זה?" אמרתי והרמתי את היד המחזיקה בתיקייה, "זה שום דבר."
"אם זה שום דבר, אז אין בעיה שתראי לי את זה." אמרה ולקחה את התיקייה מידי.
"תחזירי את זה!" אמרתי וניסיתי לקחת את התיקייה בחזרה, ללא הצלחה.
היא פתחה את התיקייה והסתכלה במסמכים שבפנים.
"וואו." אמרה בפליאה "את יכולה להציל את הגבעה עם מידע כזה." היא גיחכה.
"למה שאני לא אעשה את זה?"
"למה את מתכוונת?" אמרה במבט מבולבל. לקחתי את התיקייה בחזרה לידי.
"להציל את הגבעה. ואת תוכלי לעזור לי!" אמרתי מלאת התרגשות מהרעיון, "מה את אומרת?"
"אני לא רואה למה לא, אני אוהבת את הגבעה." הופתעתי שהיא הסכימה.
"תבואי מחר בארבע לגבעה ונקבע מה עושים." אמרה נופר בחיוך בזמן שנשמע הצלצול.
יום למחרת, סיימתי ללמוד בשלוש וחצי. יצאתי עם אנג'ל לטייל באגם וחזרתי בארבע אל הגבעה.
נופר חיכתה שם, ליד עץ המשמשים, אך היה עוד אדם לידה. לא, זה לא אדם אחד. שני אנשים ישבו לידה, ליד העץ הכרות. התקרבתי אך הם לא ראו אותי. הם היו עם הפנים לכיוון השני, לכיוון העיר.