טורי פרק 8

"בסדר, תיהני." אמרה אימא וחזרה לאכול.
סגרתי את הדלת מאחורי ופתחתי את המטרייה. 'אין סיכוי שהוא ער עכשיו'. חשבתי לעצמי וחייכתי. התיישבתי על המדרגה בכניסה לבית והתקשרתי אליו.
"הלו?" קול צרוד ועייף נשמע מבעד לפלאפון.
"היי, אתה מזהה מי זאת?" אמרתי בצחקוק קל.
"טורי, השעה שש וחצי בבוקר. תחזרי לישון."
רעם חזק קטע לי את חוט המחשבה.
"טורי, את בחוץ?! למה יצאת כשיש גשם כזה?" אמר בדאגה.
"אני אספר לך אחר כך. אני צריכה שתעשה לי טובה."
"מה את צריכה?"
"אני אצלך עוד חמש דקות, אני אסביר לך כשאגיע." אמרתי וניתקתי את השיחה כדי שלא יספיק לבטל.
התחלתי לרוץ לכיוון הבית שלו כדי לא להתרטב לגמרי.
הפלאפון שלי התחיל לצלצל. 'זה הוא' חשבתי לעצמי בביטחון. החלטתי לא לענות. כך לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב לקום ולדבר איתי.
הגעתי אל הבניין. בניין של חמש קומות, שתי דירות בכל קומה. המעלית מקולקלת, כנראה שאצטרך לעלות במדרגות.
קומה חמישית, משפחת גרין. העדפתי לא לצלצל בפעמון, כדי לא להעיר אף אחד. שלוש נקישות חלשות בדלת. תוך כמה שניות הדלת נפתחת וג'ימי עומד בכניסה. חולצת טריקו פשוטה בצבע שחור, מכנסי ג'ינס ארוכים, הוא הולך יחף. יש לו מעט שקיות בעיניים והשיער פרוע כאילו אפילו לא ניסה לסדר אותו.
"היי." אמרתי בחיוך והבאתי לו חיבוק.
"אני בחיים לא אבין איך את יכולה להיות ערנית כל כך בשעות האלה." אמר ושפשף את עיניו.
"תנסה ללכת לישון בשעות נורמליות, ולא בשתיים לפנות בוקר." אמרתי בחיוך קטן.
"חכי פה שנייה." אמר והלך למטבח. כשחזר, כל הפנים שלו היו רטובות. התחלתי לצחוק בקול.
"הרבה יותר טוב." אמר בזמן שצחק וניער את ראשו מהמים.
"אתה לא מתכוון לעשות לי סיור בבית?" אמרתי לאחר שהבנתי שהוא כבר לא יציע.
הוא חייך ולקח את ידי.
"זה הסלון." אמר והציג עם ידו את החדר. סלון בגודל בינוני, לא קטן ולא גדול. טלוויזיה קטנה ועבה שעומדת על שידה קטנה עשויה מעץ. הטלוויזיה נראית בדיוק כמו הטלוויזיות הישנות. תמיד הייתי קוראת להן "מסך דינוזאור".
הקירות בצבע בז', קצת מתקלפים. יש סדקים קטנים בקצוות. החלונות גדולים, ועליהם יש ווילון בצבע אדום בהיר.
שתי ספות פשוטות בצבע חום בהיר, שמבליט את רצפת הפרקט. שטיח בצבע אדום שנראה כאילו לא ניקו אותו כבר הרבה זמן. על השטיח עומד שולחן קטן, עשוי עץ. על השולחן יש אגרטל עם שלושה פרחים אדומים. צורתם הייתה כמו כוכב בעל שש זרועות, שמתוכו יצאו גבעולים קטנים וצהובים ובקצה כל גבעול, היה עיגול קטן ואדום, שנראה כמו ניצן.
"הפרחים יפיפיים." אמרתי בזמן שבהיתי בהם.
"אלו ליליות" אמר ג'ימי "זה הפרח האהוב על אימא שלי."
המשכנו ללכת, הגענו למטבח.
המטבח קרוב מאוד לסלון. הם חולקים את אותו הקיר, והדבר היחידי שמפריד ביניהם הוא דלת קטנה ולבנה. רוב הרהיטים הם בצבע אדום ושחור. אני אוהבת את שילוב הצבעים הזה למטבח. אותם קירות מתקלפים בצבע בז', אך רצפת הפרקט התחלפה לאריחים לבנים עם ציורים קטנים בצבע שחור. יש חלונות קטנים מעל הכיריים ומעל הכיור. שולחן גדול בצבע אפור-שחור וכיסאות מעץ שחור וריפוד אדום. המטבח מצוחצח, חוץ מכמה כלים בכיור. ניסיתי לשים לב לכל פרט קטן, כדי שאוכל ללמוד קצת על משפחתו של ג'ימי. שמתי לב לעיתון שזרוק על השולחן, כנראה מאתמול, פתוח בכתבה על כדורגל, עם קערה של פיצוחים ליד.
"אני רואה שהמשפחה שלך חובבת כדורגל." אמרתי ולקחתי גרעין מן הקערה.
"אבא שלי מת על זה, לא מפסיד אף משחק. אני, אימא שלי ואחותי, פחות אוהבים את זה. מדי פעם אני רואה משחק עם אבא שלי, אבל אני לא ממש מבין בזה."
"לא ידעתי שיש לך אחות." אמרתי בהפתעה.
"קוראים לה נטלי. היא בת עשרים, סיימה את הצבא לא מזמן. היא ישנה עכשיו אצל חבר שלה. רוצה לראות את החדר שלה?"
"בטח." חייכתי.
"אני אראה לך אותו אחר כך. אני רוצה להראות לך קודם את החדר שלי, ואז תוכלי לספר לי גם מה היה כל כך דחוף שהערת אותי בשעה כזאת ביום שבת." אמר, כאילו מנסה להתגרות בי.
הלכנו במסדרון שמחובר לסלון. מסדרון קטן. היו רק ארבע דלתות במסדרון.
נכנסנו לחדר שלו. קירות בצבע כחול בהיר, קרוב ללבן. שולחן מעץ שמחובר לקיר. על השולחן היה לפטופ בצבע שחור וקופסת פלסטיק קטנה בצבע סגול-כחול עם מנעול עליה.
"מה יש בקופסה?" שאלתי בהתעניינות.
"עזבי את זה, זה לא חשוב." אמר ולקח ממני את הקופסה.
המשכתי לחקור את החדר. מיטה כחולה, שלידה יש שידה קטנה עם המון ספרים עליה. אף פעם לא חשבתי על ג'ימי בתור מישהו שאוהב לקרוא. ארונות בצבע שחור שקצת לא תואמים לחדר. התיישבתי על המיטה. היא נוחה יותר ממה שציפיתי שהיא תהיה.
"אז את רוצה לספר לי למה קמתי בשש וחצי בבוקר?" אמר ג'ימי והתיישב מולי על הכיסא ההפוך, שם את ידיו על גב הכיסא.
"אתה מכיר אותי, אני קמה מוקדם, והולכת לרכב. אבל עם גשם כזה…" אמרתי והסתכלתי לחלון. החלון די גדול, מעל למיטה. מכסה כמעט את כל הקיר. "נהייתי בודדה."
"כאילו שהיית מעירה אותי רק בשביל זה." צחק. "ואמרת לי שאת צריכה טובה."
"אני צריכה שתמליץ עליי במועדון שאתה עובד בו."
ג'ימי עובד בתור דיג'יי במועדון החדש, שנפתח לפני חודשיים, "מוקה". כל בני הנוער מסתובבים בו, הוא מקום הבילוי החדש. הם מארגנים מסיבות כמעט בכל יום.
"למה את צריכה עבודה?" אמר בגיחוך קטן.
"נמאס לי שכל פעם שאני עושה משהו קטן לא בסדר, אימא שלי מאיימת שהיא תפסיק לשלם על החווה. אבל אם היא לא מי שמשלמת על החווה – היא לא יכולה להשתמש בזה יותר." אמרתי בחיוך מנצח ומבט קצת מרושע.
"הרעיון יפה, אבל איזה עבודה את חושבת שהם יכולים להציע לך?" אמר כאילו הוא מפקפק ביכולותיי.