טורי פרק 2

הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו עם החיים שלי.
ישבתי על הדשא, ליד עץ המשמשים, או לפחות מה שנשאר ממנו. החזקתי את אנג'ל, ליטפתי אותה, והתחלתי לחשוב על כל מה שהיה לי ונהרס ביום אחד. אני שקועה במחשבות, ואנג'ל לידי נהנית מליטופים בראשה.
"עצוב לראות מה שעושים למקום הזה" שמעתי פתאום קול של נער שקטע את מחשבותיי.
"מה?" אמרתי והרמתי את ראשי כדי לראות את הנער.
"ג'ימי. ג'ימי גרין. ואיך קוראים לך?" אמר הנער והתיישב לידי.
אנג'ל רצה לרחרח אותו, כמו שהיא עושה לכל אדם חדש שהיא פוגשת.
"טורי אדמס." אמרתי בשקט. רציתי שהוא ילך, להישאר לבד עם אנג'ל.
"טורי.." הרהר לעצמו "שם מעניין. זה קיצור למשהו?"
"לא. רק טורי."
"אז, 'רק טורי', את חדשה פה?"
"חדשה? אני גדלתי פה. הייתי באה לכאן כל יום."
"אז איך זה שלא ראיתי אותך פה קודם?"
"סיפור ארוך."
"אני לא ממהר, תספרי לי."
"אתה יודע, אתה ממש לא מבין רמזים." אמרתי לו בחיוך קטן.
שנינו צחקנו ביחד, נחמד למצוא מישהו שיכול להצחיק אותי ביום כזה.
נשארתי שם שעות. ישבנו, דיברנו, צחקנו, הוא גרם לי לשכוח את כל הצרות שלי.
הלילה ירד. היה חשוך ועטלפים התעופפו בשמיים. החלטנו שכדאי לחזור הביתה ואולי לדבר שוב מחר. גיליתי שהוא שתי שכבות מעליי, ואת רישיון הנהיגה שלו הוא קיבל ממזמן.
נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת מאחורי.
"טורי?" אמרה אמא שלי בשקט.
"כן?" עניתי לה, לא הבנתי למה היא נראית מודאגת.
היא קמה וחיבקה אותי חזק.
"חשבנו שנפגעת.. למה לא באת אלינו אחרי האזעקה?!" אמרה אמא.
"מצטערת, לא חשבתי על זה… הלכתי לגבעה עם אנג'ל ודיברתי עם ידיד."
היא נרגעה קצת וחזרה לשבת. "אז, מי הידיד?" אמרה בחיוך וקרצה לי.
עליתי לחדר והלכתי לישון בהרגשה שמחר הולך להיות יום יותר טוב.
עשינו תרגיל טילים היום בבית הספר. שמעתי שגם כיתות י"ב ירדו למקלט איתנו וישר הלכתי לחפש את ג'ימי.
"טורי!" שמעתי את רייצ'ל קוראת מאחוריי.
"מה?!" אמרתי בכעס.
"אני ממש מצטערת על מה שקרה אתמול, בבקשה תסלחי לי, לא התכוונתי."
"לא התכוונת לרכל עליי?" אמרתי בקול מזלזל.
"מה את רוצה שאני אעשה? חוץ מלבקש סליחה אני לא יכולה לעשות שום דבר שיגרום לך לסלוח לי!"
נשמתי עמוק ואמרתי לה "אני כבר סלחתי לך, אבל אל תעשי דברים כאלה בפעם הבאה."
"תודה, טורי, את מדהימה!" היא אמרה וחיבקה אותי.
שחררתי את החיבוק באגרסיביות ואמרתי לה "זה שסלחתי לך, לא אומר שאני חברה שלך."
הפניתי אליה את הגב וחזרתי לחיפושים אחר ג'ימי.
העדפתי לא לצעוק "ג'ימי" בקולי קולות באמצע מקלט מלא בתיכוניסטים, אז נדחפתי בין כל התלמידים עד שהגעתי לאזור של כיתות י"ב. כשהצלחתי סוף סוף להגיע, אחת המורות ראתה אותי והחזירה אותי לאזור של שכבת י'. יופי, כל המאמץ שלי היה לחינם.
התרגיל נגמר וחזרתי לכיתה מבואסת שלא מצאתי את ג'ימי
מכירים את הרגעים האלה שמרוב שעמום אתם בוהים בנקודה מסוימת ומתחילים לחשוב על החיים? כי זה בדיוק מה שקרה לי. בהיתי בלוח, מתחילה לחשוב למה אני אובססיבית כל כך למצוא את ג'ימי. 'זה אומר משהו עלינו? זה אומר שאני אוהבת אותו? לא, אנחנו רק ידידים.' חשבתי לעצמי.
'רק ידידים.' השורה הזאת הדהדה לי בראש שוב ושוב.
הצלצול הגיע וחזרתי הביתה.
"טורי יש לי הפתעה בשבילך." אמרה אמא בחיוך רחב.
"מה ההפתעה?" שאלתי בשמחה, תמיד אהבתי את ההפתעות של אמא. כשהייתי קטנה זה היה דברים כמו סוכריות גומי או שוקולד, כשגדלתי קצת זה היה כרטיסים להופעות או יום כיף בקניון, לא יכולתי לחכות לראות מה היא הביאה לי הפעם.
"אם הייתי מגלה לך, זאת לא הייתה הפתעה." אמרה וקרצה. יכולתי לראות בפניה שההפתעה הזאת שווה יותר מסתם יום כיף. "תעלי לחדר שלך ותראי." אמרה במבט שרק מחכה לראות את הפרצוף שלי כשאגלה מה ההפתעה.
עליתי לחדר בריצה, מלאת סקרנות לראות מה היא הביאה לי. פתחתי את הדלת, וכשראיתי את ההפתעה הבנתי למה היא כל כך רצתה לראות איך אני אגיב, אח שלי חזר סוף סוף מהצבא.
הבאתי לו חיבוק דוב גדול ולא עזבתי. אין בן אדם בעולם הזה שאני אוהבת כמו שאני אוהבת את תום. הוא האח הגדול הטוב ביותר שיכולתי לבקש.
"התגעגעתי אלייך טוי-טוי" אמר וחיבק אותי חזק. 'טוי-טוי,' חשבתי לעצמי 'כמה זמן לא שמעתי מישהו קורא לי ככה.' חיוך גדול עלה על הפנים שלי כשקרא לי כך. "גם אני התגעגעתי אלייך."
תום גדול ממני בארבע שנים. כרגע הוא משרת בחייל האוויר, וחוזר הביתה פעם בחודשיים. כשהוא רק התגייס, ביקשתי ממנו לבחור משהו אחר, יותר קרוב, כדי שיוכל לחזור הביתה יותר. אבל הוא חלם על להיות בחייל האוויר מאז שהיה קטן, מי אני שתיקח את זה ממנו?
הוא משרת בפתח תקווה כבר שנתיים. רק עוד שנה אחת והוא שוב יהיה בבית כל הזמן, לא רחוק מהמשפחה, כמו שזה צריך להיות.
"איך זה יכול היות שנתנו לך חופשה אם התחילו להיות אזעקות גם פה?" שאלתי אותו.
"בדיוק בגלל האזעקות נתנו לי לחזור לפה. הסכימו לתת לי יום חופש אחד אבל מחר אני יוצא לבסיס בגליל."
"אל תלך." אמרתי לו על סף בכי. עכשיו נשארנו מחובקים חזק, שותקים. זה היה מסוג השתיקות שפשוט לא רוצים להרוס.
"טוב, טוי-טוי, הרגע חזרתי מהצבא אני עייף, לילה טוב."
"לילה טוב." הוא בלגן לי את השיער והלך לישון בחדרו.
ירדתי למטה לאכול ארוחת צהריים.
"איפה תום?" שאלה אמא, מחפשת אותו במבטה.
"למעלה, ישן בחדר שלו."
"שיהיה בריא הילד הזה, כמה הוא יכול לישון. אתמול בערב חזר וישן עד שחזרת, ועכשיו הוא חוזר לישון?" אמרה אמא בצחקוק קטן.
הפלתי את המזלג. אני בוהה באמא שלי בהפתעה.
"מה קרה, טורי?" אמרה וניסתה להבין למה אני בוהה בה ככה.
"תום חזר אתמול ולא סיפרתם לי?" אמרתי והמשכתי לבהות בה, בפרצוף עצוב, אפילו מאוכזב.
"רציתי שתהיה לך הפתעה, חוץ מזה, כשהוא חזר את כבר ישנת." אמרה אמא בתירוץ שלא סיפק אותי.
"יכולתם להעיר אותי." אמרתי, "או אולי לספר לי היום בבוקר."
"מתוקה, אני יודעת כמה את אוהבת את תום, אבל את צריכה לישון כדי שתוכלי להקשיב בבית הספר והיום בבוקר חשבתי שלא יהיה לכם מספיק זמן להתעדכן."
הבנתי למה היא לא העירה אותי, אבל זה עדיין עיצבן אותי. קמתי מהשולחן, פיניתי את הכלים ולפני שהספקתי לחזור לחדר אמא שלי שאלה "ולאן בדיוק את הולכת?"
"אני לא רעבה יותר." אמרתי כדי להסתלק משם כמה שיותר מהר.
"אבל לא אכלת כלום!" אמרה אמא במבט שמתחנן שאני אחזור לשבת.
נכנעתי לרגשות האשם שהיא עשתה לי עם הפרצוף הזה, וחזרתי לשבת.
היא ניסתה לדבר איתי עוד כמה פעמים במהלך הארוחה אבל התעלמתי.