טורי פרק 5

והסיבה השנייה? אני אספר לכם בהמשך.
פתחתי את דלת חדרו של תום בשקט ובזהירות.
"תומי?" שאלתי "אתה כבר ער?"
"טוי-טוי! למה את ערה כל כך מוקדם?"
"אני קמה בשעה הזאת בכל בוקר, בדרך כלל זה בגלל סקאי, אבל עכשיו רציתי להספיק להיפרד ממך לפני שאתה חוזר לבסיס." אמרתי לו בחיוך, הייתי במצב רוח טוב.
"סקאי! הרבה זמן לא ראיתי אותה! את יודעת, יש לי קצת זמן, אני יכול לבוא איתך לבקר אותה."
יצאנו שנינו מהבית, עם חיוך על הפנים, והרגשה שיום טוב מגיע.
"תחכה פה." אמרתי לתום אחרי שהגענו.
באתי עם סקאי, ותום הסתכל עליה וחייך.
"את יוצאת איתה לרכיבה עכשיו? הרבה זמן לא ראיתי אותך רוכבת עליה." אמר תום וליטף את סקאי.
"כן" אמרתי לו "התגעגעתי אל הסוסה הזאת."
סקאי היא סוסה יפיפייה, ומוכשרת מאוד. יש לה פרווה בצבע בז' ורעמה בלונדינית בהירה. אני מתחרה איתה בתחרויות רכיבה אומנותית. בשנה שעברה הגענו למקום השני בדירוג השנתי, השנה אני מתכוונת להתאמן הרבה ולהגיע למקום הראשון.
תום נשאר לראות אותי רוכבת בערך חצי שעה, עד שהוא שם לב לשעה ורץ מהר לתפוס אוטובוס לבסיס.
סיימתי לרכב, הורדתי את הציוד מסקאי והכנסתי אותה לתא. חזרתי הביתה, התקלחתי והתארגנתי מהר לבית הספר כדי שלא אאחר.
הרבה אנשים כבר שאלו אותי למה אני לא רוכבת אחרי צהריים וקמה כל כך מוקדם בבוקר בשביל זה. יש לזה כמה תשובות. התשובה העיקרית היא שאחרי הצהריים נפגשים עם כל החברים ואם אני ארכב אז אני אראה את החברים רק בבית הספר. התשובה השנייה היא שאני בחורה של בוקר, אני לא מאלה שאוהבות להישאר ערות עד אמצע הלילה ולישון עד הצהריים. אני מהבנות שהולכות לישון מוקדם וקמות מוקדם. חוץ מזה, כשאני רוכבת בבוקר זה נותן לי הרגשה טובה לכל היום, וזה מסוג הדברים שנותנים לך לעבור יום ארוך בחיוך מאוזן לאוזן.
הגעתי לבית הספר. הדבר הראשון שראיתי היה רייצ'ל שמבקשת ממני סליחה בלי הפסקה, מבקשת לחזור להיות חברה שלי.
אני קצת בודדה בלעדיה, בכל זאת, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אבל אני אחת שלוקחת דברים ללב, אני לא יכולה לעמוד בשקט בצד ולהתעלם מזה שחברות שלי מרכלות עליי מאחוריי הגב.
הלכתי לשכבת י"ב, רציתי שג'ימי יסביר לי כמה דברים, למשל למה הוא הבריז לי אתמול.
"טורי!" קרא ג'ימי מאחורי "מה את עושה פה?"
הסתכלתי עליו במבט כועס, מחכה לראות את התגובה שלו.
"רוצה לספר לי על מה את עצבנית?" שאל אותי בשיא הרוגע.
"לספר לך על מה אני עצבנית?! חשבת אולי על זה שלא ענית לי כשהתקשרתי, אז הלכתי לגבעה לחפש אותך ואני מגלה שפשוט הברזת לי?" אמרתי בעצבים.
"טורי…" התחיל לומר לי ג'ימי.
"אל תגיד לי 'טורי', אתה יודע כמה דאגתי לך?" צעקתי עליו.
"טורי, את יכולה להקשיב לי לרגע?"
"אני צולעת בגלל שהלכתי לחפש אותך! אפילו לא טרחת להגיד לי שאתה לא יכול להגיע!"
"טורי, יש לי משהו להגיד לך…" ניסה להגיד ג'ימי.
"הייתה אזעקה, ג'ימי. בזמן שהייתי בשטח פתוח. פחדתי ולא ידעתי מה לעשות, ואפילו לא היית שם איתי!"
"טורי, יש לי הסבר לכל זה!" צעק ג'ימי בניסיון להשתיק אותי.
"מה אתה כבר יכול להגיד שיגרום לי לסלוח לך על דבר כזה?"
"סבא שלי בבית חולים." הוא אמר בשקט, מנסה להיראות חזק ולא לבכות.
"אני מצטערת, לא ידעתי. ואני צעקתי עלייך כל הזמן הזה על כמה שאתה מרושע שהשארת אותי לבד.. אתה בטח חושב שאני ממש מגעילה."
"זה בסדר, את לא ידעת." ניסה להרגיע אותי וחיבק אותי ברוגע הסוחף שלו.
"למה לא התקשרת להודיע לי שאתה לא בא?"
"אני באמת מצטער, שבזמן שסבא שלי בבית חולים, את לא הדבר הראשון שאני חושב עליו." אמר והרגשתי איך ברגע כל הרוגע שהיה לו נעלם.
"למה לא ענית לי כשהתקשרתי?" שאלתי בשקט, פחדתי שאני אעצבן אותו.
"שכחתי את הפלאפון בבית החולים, ושמתי אותו על שקט כדי לא להפריע לאף אחד."
הצטערתי שכעסתי עליו. לא ידעתי את הסיבה שמאחורי זה, הייתי צריכה להיות יותר עדינה כששאלתי.
אמילי ואשלי עברו לידנו, וצחקקו. גלגלתי עיניים והתעלמתי מהן.
"מי אלו?" שאל אותי.
"הן היו חברות שלי, עד שגיליתי שהן מרכלות עליי מאחורי הגב עם רייצ'ל."
"אז למה רייצ'ל לא איתם, מרכלת עלייך ומצחקקת לידנו?"
"אני חושבת שהן רבו. בטח זה קשור לזה שרייצ'ל הפסיקה לרכל איתם והלכה לבקש ממני סליחה."
"וסלחת לה?" שאל אותי ג'ימי בקול שמקווה לא להתאכזב. לא ידעתי מה לענות לו.
"כן ולא." אמרתי "גם אני לא ממש בטוחה לגבי זה."
"משהו אומר לי שאני צריכה לסלוח לה, אבל אני מפחדת שהיא תתחיל לקחת אותי כמובן מאליו ותחזור לרכל עליי."
"תלכי אחרי הלב שלך." אמר ג'ימי והלך לכיתה.
'תלכי אחרי הלב שלך', חשבתי לעצמי. אני כל כך שונאת את המשפט הזה. אף פעם לא הצלחתי להבין אותו. כולם אמרו לי שיום אחד אני אבין, אני עדיין מחכה ליום הזה.